פרשת נח   – מאת הרב עידו ובר שליט"א
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

בית כעין ביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו…

מידת הכנסת האורחים של הרב משה והרבנית מרים ובר זיע"א היתה מיוחדת במינה ניתן ב"ה למצוא בתים בישראל שמכניסים לתוכם אורחים, אולם למצוא בית שבמשך שבעה ימים בשבוע ועשרים וארבע שעות ביממה הומה באורחים, לא כל כך שכיח למצוא. כזה היה ביתם של הרב והרבנית זיע"א

בית כעין ביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו

מידת הכנסת האורחים של הרב משה והרבנית מרים ובר זיע"א היתה מיוחדת במינה ניתן ב"ה למצוא בתים בישראל שמכניסים לתוכם אורחים, אולם למצוא בית שבמשך שבעה ימים בשבוע ועשרים וארבע שעות ביממה הומה באורחים, לא כל כך שכיח למצוא. כזה היה ביתם של הרב והרבנית זיע"א. לא היה להם רגע אחד של פרטיות לעצמם. אורחים מכל הסוגים ומכל המקומות בארץ ובעולם היו נמשכים לביתם המיוחד. בבוקר היו דופקים בדלת של הבית ומזמינים תפריט לסעודת צהריים. לכל אחד היה דרישה משלו, והיה זה "מובן מאליו" שהרב והרבנית צריכים להענות לדרישותיהם המיוחדות של האורחים השונים. בביתם הצנוע בן שני החדרים, התגלגלו אין ספור סיפורים מרגשים של יהודים רחוקים וקרובים שהתחממו מקדושתם ומהאהבת ישראל של הרב והרבנית. זכור לי שיום אחד, הרבנית התיצבה בשעה מאוחרת של אחרי הצהריים לאכול. היה זה לאחר יום מפרך שבו היא הגישה מאכלים לאורחים שונים שפקדו את הבית. העייפות ניכרה על פניה כאשר היא התישבה סוף סוף לסעוד את ארוחת הצהריים בשעה כה מאוחרת. לפתע, כאשר היא כבר עמדה להגיש את כף המרק לפיה, נפתח הדלת הבית (על פי רוב, אנשים אפילו לא היו דופקים על הדלת, אלא נכנסים כאילו זה ביתם). האורח שנכנס ביקש מיד שתגש לו סעודת צהריים. באותו היום פקדו כבר אורחים רבים את הבית, ובשל כך חוץ מהמנה של האוכל שהרבנית עמדה לאכול, לא נשאר אוכל חם בבית. כששמעה הרבנית את בקשת האורח היא קמה ממקומה ולקחה עימה את צלחת המרק החם שעמדה לאכול, למטבח. שם היא מזגה את המרק לצלחת אחרת, בכדי שהאורח לא ירגיש שזהו המרק שהיא עמדה לאכול, והגישה לו צלחת זאת במאור פנים, כהרגלה בקודש. כאב לי לראות מחזה זה נגשתי ושאלתי אותה: "הרבנית, מה איתך? את גם בן אדם! גם לך מגיע לאכול! חייכה אלי הרבנית ואמרה: "ב"ה יש לי לחם וגבינה בבית אל תדאג, לא אשאר רעבה…"

הוראה למעשה: האדם מצווה למלא את תכלית בריאתו בעולם ללמוד תורה בעמל וביגיעה, וכמאמר חז"ל: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". (מסכת אבות ב, ח). עוד אמרו חז"ל: "כל אדם לעמל נברא… שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", "הוי אומר לעמל תורה נברא" (מסכת סנהדרין דף צ"ט ע"ב). תגמול השכר שמקבל האדם עבור למוד התורה שלו, הוא כפי ערך העמל והיגיעה שהשקיע בתורה, וכלשון חז"ל: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (מסכת ברכות דף כ"ח ע"ב). ומשמעותם של דברי חז"ל אלה – כך הם: הנוהג בעולם הוא שמשלמים שכר לבעל המלאכה עבור איכות הדבר שיצא מתחת ידיו, ולא עבור העמל והיגיעה שהשקיע בשעת עשיתו. אולם אצל הקב"ה לא כך הם פני הדברים. השי"ת משלם שכר עבור המאמץ והיגיעה שמשקיע האדם בלמוד התורה, וכלשון חז"ל: לפום צערא אגרא" (מסכת אבות ה` כ"א). ודוקא על ידי העמל הרב והיגיעה העצומה מתקיימים דברי התורה בלומדיהם, שהרי "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלה שלומדים מתוך עדון, ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם (רמב"ם הלכות ת"ת פ"ג הי"א). המקור בפרשה: "אם בחוקותי תלכו" "תהיו עמלים בתורה שזהו ההליכה בתורה". "ההליכה היא ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה (ב"ח טור או"ח סימן מ"ז). "המשמעות של "ממית עצמו עליה" הינה: האדם צריך לעסוק בפלפול במשא ומתן של תורה בכדי שיהי` עמל בתורה, וכנוסח ברכת התורה – "לעסוק בדברי תורה", היינו דרך טורח ועסק" (שו"ע או"ח סימן מ"ז).

נושאים בפרשה

"אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם"

שמונה טעמים לכך שבתורה כתוב רק השכר הגשמי עבור קיום המצוות: א. כל היעודים הכתובים בתורה אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד ר"ל, שאם תשמור מצותי – אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחלאים ורעב ויגון, ובאופן שתוכל לעבוד את ה` בלא שום מונע. אבל עיקר השכר של העוה"ב אינו נזכר – אלא כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר או מיראת העונש. (רמב"ם בספר המדע). ב. התורה ניתנה לכל ודברי העולם הבא לא יבינו (אלא) אחד מני אלף, כי עמוק הוא. (הראב"ע בפ` האזינו) ג. כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דרך טבעי שירדו גשמים בזמן שעושים המצות ויכלא הגשם כשאין עושים רצונו של מקום ב"ה. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא. (דעת רבינו בחיי הזקן הובא באבן עזרא פר` האזינו). ד. בימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השי"ת והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח. רצה (איפוא) הקב"ה לאמת ההשגחה על ידי יעודים אלו, שכולם יראו שכל העושה רצון בוראו – מושגח לטובה. ואילו היה מיועד להם שכר רוחני, עדיין ישארו בכפירה הזאת. (רבינו נסים). ה. קודם קבלת התורה, היו עובדים כוכבים ומזלות, והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות, וכשנתן הקב"ה את התורה ומנעם מן אותן העבודות, הוצרך להבטיחם שע"י שמירת התורה יזכו לאותם היעודים, וע"י עבודת עבודה זרה – יחסרו כל אלה. (רבינו סעדיה בספר "אמונה"). ו. מאחר שנאמר "והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם", שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה הסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דביקה אל השכינה אחרי היפרדה מן החומר. הנה, כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות, יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו – תוכיח. (הכוזרי). ז. כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחרי רובו ויעוד הגשמים והתבואות והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל השכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה, אלא כל איש בפני עצמו ניזון שם על פי מעשיו. (ספר העיקרים, רמב"ן פר` עקב) (מלוקט מכלי יקר).

ח. בכדי לנסות אותנו האם נעשה את המצות בשביל לקבל את היעודים האלו, או שנקיימן לשמו ית` "כאשר ציוני ה` אלקי" שלא על מנת לקבל פרס, "אלא עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה – אוהבי". (לשון הרמב"ם הלכות תשובה פר` י`) וזהו שכתוב על אברהם: "וילך כאשר דבר אליו ה`" ופירש האור החיים הק`: התורה באה בזאת לספר שלמרות שהקב"ה הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול" וכו`, לא מפני זה הלך, אלא כאשר ציוה אליו ה`. זה היה הנסיון ב"לך לך". ואברהם עמד בנסיון זה, כמו שכתוב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

השל"ה מבאר שהיעודים הכתובים בתורה הם בעצם רוחניים בכדי להבין כיצד היעודים הגשמיים המוזכרים בתורה הם בעצם רוחניים, צריכים להקדים ולומר שהתורה שכתובה בלשון הקודש, אינה כשאר הלשונות שהן הסכמות האומות (עיין ר"נ ריש נדרים). האותיות של לשון הקודש הן קדושות ונחצבות מלמעלה. לדוגמא: העין לא נקראת "עין" מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקראת עין באמת. וכן היד לא נקראת "יד" בעצם אלא מפני הפעולות הנמשכות ממנה. הפירוש האמיתי של המילה "עין" היא ענין ההשגחה האלקית – שממנו ית` משתלשלות אלפי אלפים ורבבות מדרגות בלי ערך זה לזה עד שבאדם הראיה הגשמית שלו נקראת עין. והוא הדין בנוגע ל"יד": חסד נקרא "דרועא ימינא" היינו יד – ידו הימנית כביכול של הקב"ה. וכן הוא הענין בכל השמות של איברי קומת האדם אשר מקורם הוא בו ית`, ובהשתלשלות ממדריגה למדריגה מכונים בהשאלה באלו התיבות. וזהו שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו" וכן כתוב "על הכסא דמות כמראה אדם", רצה לומר: האדם כולל בתוכו את כל האיברים – יד, עין, שהם חסדו והשגחתו ית` וכן כולם. וזהו לשון הקודש שמורה על הנהגתו יתברך ואנו משתמשים בה בדרך השאלה, ובאמת הוא ית` סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות. וזאת היתה חכמת האדם הראשון בקריאת השמות לכל הנבראים. הוא קרא שם לכל נברא ונברא כפי שורשו למעלה. מכל הנ"ל מתבאר איפוא שהקושיא מדוע לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה יסודה בטעות, שכן אדרבה – היעודים הרוחניים, הם בעצם אלה שהוזכרו בתורה, ואילו היעודים הגשמיים נזכרו רק בהשאלה, ולדוגמא: "ונתתי גשמיכם בעתם" אלו הטפות היורדות שאינן נקראות גשם בעצם, כי תיבת "גשם" הוא לשון קודש, ורק כח ההשפעה נקרא גשם – למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשלת ההשפעה עד שבעולם הגשמי מושפעות אלו הטיפות המגדלות התבואה, וכן כך כל התיבות של היעודים. ברוך החונן לאדם דעת (מתוך ספר השל"ה דף ק"ס ועיין באריכות יותר בדף י"ג – י"ד). ענין זה שבתורה מפורטים בעצם היעודים הרוחניים, מצוי גם בפירושו של רש"י – רבן של ישראל: על הפסוק "והתהלכתי בתוככם "כותב רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם". נתן לומר שזוהי מדה כנגד מדה, כלומר: על ידי שנקיים בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה ומשמעותו "שאדם לומד תורה בעיון, כל כולו הולך ונכנס בתוך הענין שלומד, (יקויים בנו) שאטייל אתכם בגן עדן – שזהו העונג האלקי – שנכנס בתוך האדם אשר מתייגע בתורה, והתורה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים א"ס ב"ה". (עיין בספר התניא פרק ה`)

שמעו ותחי נפשכם

מי שנקלע לרובע היהודי של קראקא, יתפלא בודאי למראה גדר האבנים הבנויה בצורת גורן הנצבת בלבה של העיר העתיקה. שיני הזמן נגסו בקיר העתיק אנשים הבקיאים בתולדותיה של העיר יסקרו את גל האבנים בדומיה ובלבם יעלה הספור המסתתר מאחורי המצבה האילמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני שנים רבות היתה קראקא עיר יהודית שוקקת חיים. בעיר תוססת זו, שגם בעלי המלאכה בה קבעו עתים לתורה והקפידו על קלה כבחמורה, כיהן פאר הרמ"א, הלא הוא רבי משה איסרליש זצוק"ל – כמרא דאתרא. הימים, ימי שלטונו של המלך זיגמונד אוגוסט, הידוע בכנויו "זיגמונד השני" מלך זה נודע ביחסו הטוב ליהודים, ובלהט רב הוא הגן על היהודים מפני כמרים שונאי ישראל אשר ניסו בדרכים שונות להתנכל להם. המלך, העריך עד מאוד את כשרונותיהם הברוכים של היהודים, ועקב כך מינה את היהודי שלמה זליגמן, להיות גובה המסים מאת בעלי האחוזות וחוכרי המכרות אשר היו לו. אותו יהודי, נולד וגדל בגרמניה, שם לא זכה להתחנך על מבועי התורה והיראה, ולפיכך, רחוק היה משמירת המצוות. גם שמו – שלמה זליגמן שהעיד על מוצאו היהודי, לא נשא חן בעיניו, ולפיכך כינה עצמו בשם – סטפאן. חריף מח ומהיר מחשבה היה שלמה ולא לחנם נבחר לתפקידו – רם המעלה. המלך זיגמונד חבב אותו מאד, הוקיר את כשוריו הברוכים וגמל לו ביד רחבה על עצותיו הנבונות אשר סייעו כמובן, להגדיל את הכנסותיו. יום אחד התייצב שלמה בבית הרמ"א. הרב קבלו במאור פנים והזמינו לשבת, תוך שהוא תוהה בלבו לשם מה הוא הטריח עצמו לכאן. "רבי" פנה אליו שלמה בקול סמכותי ובוטח "באתי להזמין את כבודו ליטול חבל בשמחת נשואי. שמחתי תהא כפולה ומכופלת אם כבוד הרב יאות לערוך את סידור החופה והקדושין". הרמ"א השיב לו בלבביות: "אני שמח בשמחתך, ומאחל לך ולבת זוגתך מזל טוב מקרב לב. התואיל לומר לי מי היא ארוסתך?". שלמה זליגמן נקב בשם האשה אותה אירס, ומיד הוסיף שלא מכבר היא התגרשה מבעלה. הרמ"א הרהר רגע, ואחר אמר: "האם ידוע לך כי עם ישראל מתחלק לשלש קבוצות: "כהן" "לוי" ו"ישראל"? "בודאי" השיב שלמה בקול מתגרה "ואני נימנה על הכהנים". פניו של הרמ"א הקדירו. "בני" פנה אליו במתק לשון "הלא ידעת כי תורתנו הקדושה אוסרת על הכהן לשאת אשה גרושה?". "שמע נא רבי" השיב שלמה בקוצר רוח "אינני יודע מה התורה אוסרת ומה היא מתירה. אך דבר אחד אדע, רעיתי לעתיד בקשה שדוקא אתה תערוך את החופה והקדושין, ואני ממלא אחר רצונה". סבלנותו של הרמ"א לא פקעה והוא המשיך: "לפי חוקי התורה חל איסור מוחלט על נשואי כהן וגרושה". "אם כן" השיב שלמה "מוותר אני על הכהונה". "לא בני" אמר הרמ"א, והוסיף "לא תוכל להפטר מן הכהונה. בין אם תרצה בכך ובין אם לאו, אין היא סחורה העוברת לסוחר. הכהונה זורמת בעורקי הכהנים, וממלאת את ישותם, והיא היא סגולתם המיוחדת יהודי שנולד כהן הרי הוא ממשיך את שולשלת הזהב של המובחרים בעם, של אלה שנחנו בסגולות מיוחדות, של אלה אשר קדושה מיוחדת מפכה בקרבם, ולפיכך גם חובותיהם רבות, ואיסורים וסייגים הוצבו כדי לשמור על קדושתם המיוחדת". עיניו של שלמה סקרו את החדר על כל תכולתו ונראה היה כאילו לא שת לבו לדברי הרב. משראה זאת הרמ"א, ניסה להניא את שלמה מתכניתו בדרך שונה: "רואה אני, כי כל הסברי אינם משכנעים אותך. חשוב אם כך על עצמך, ועל טובתך. דע לך, כי כל פעולה הנעשית בנגוד לתורה – גוררת בעקבותיה אך רעה. ואם אושרך יקר לך, ואם חפץ אתה גם בטובת ארוסתך – המנע מלעשות צעד אשר ימיט עליכם צרה". קשה עורף היה שלמה, ולא זז מעמדתו כמלוא הנימה. הוא נפרד מעם הרב בחרי אף. כשחששות כבדים מכרסמים בקרב לבו של הרמ"א, עדיין הדהד באזניו משפט הפרידה של שלמה: "אם אינך מוכן לסדר לי חופה וקדושין, אסע לי לעיר אחרת ושם אוכל לקדש את ארוסי בלי בעיות". שנתו של הרב נדדה. מעודו לא נתקל באדם עקשן כמו שלמה, שכל דברי הכבושין שנאמרו לו נפלו על אזנים ערלות. שלמה, רגיל היה לפזר פקודות. מעולם לא הורגל לקבל מרות, אלא ממלכים ונסיכים. לפיכך נקל לשער את גודל כעסו, משנוכח שהרב ממרה את פיו ואינו מוכן להשיא אותו. בצר לו, פנה אל המלך בכבודו ובעצמו, ושפך לפניו את מרי לבו. "אל דאגה" הרגיעו המלך "אני מבטיח לך כי אדאג שהדבר יוסדר לשביעות רצונך המלא". לא חלפו ימים רבים והרמ"א קיבל הזמנה אל ארמון המלך. משהגיע לשם פגש בבישוף הנוצרי. הוא ישב בחדר ההמתנה מצפה להקרא פנימה. לפליאתו של הרמ"א, נקראו הוא והבישוף יחד להכנס אל טרקלינו של המלך. "שמעתי מגובה המסים היהודי" פתח המלך ואמר בסבר פנים קשוחות "כי אתה מסרב להעתר לבקשתו ולהשיאו. התוכל לנמק לי את סרובך?". "הוד רוממותו רם המעלה" השיב הרמ"א בקול בוטח: "כעבדו של בורא העולם איני רשאי ואיני מוסמך לשנות דבר מן ההלכה הפסוקה. אסור לערער אחריה. את כל טענותיו ומענותיו יכול סטפאן – הוא שלמה, להפנות כלפי נותן התורה. מה לו להלין עלי"? "אודה ואל אבוש" אמר המלך "כי אינני מומחה גדול בעניני דת. לפיכך, הזמנתי הנה את הבישוף, הוא בודאי ידע להשיב על דבריך". וכאן החלה התנצחות בין הרמ"א והבישוף. הבישוף, שהיה שונא ישראל, תקף את הרב ונגח אותו בשאלות שאינן קשורות לענין, ואף הטיח עלבונות בה` ובתורתו. ישב הרמ"א ושתק, והמתין לגל העכור שיחלוף מעל פניו. גם כשסיים הבישוף את דבריו, לא נתן לרב הזדמנות להשיב על דבריו הבוטים. המלך פנה אל הבישוף ושאלו: "ובכן, מהי דעתך? האם על הרב לערוך את טקס הנשואין?" הבישוף השיב בקול נחרץ: "על הרב לערוך את טקס הנשואין, ללא טענות ומענות"!

"בזה סיימנו את הדיון עליך להשיא את בני הזוג, ויהי מה" אמר המלך. "הוד מלכותו" השיב הרמ"א בקול יציב ובוטח "צר לי כי לא אוכל הפעם לבצע את פקודתך. אמנם סר אנכי למשמעתך בדרך כלל, אך הפעם, כאשר פקודתך נוגדת במפורש את הוראותיו של אלקי, לא אוכל למלא אחר הוראתך". פניו של המלך האדימו מכעס והוא אמר בזעם: "לא רק אותך אעניש קשות, אם לא תשמע להוראתי, אלא כל יהודי ארצי יענשו בגללך". בלב כבד, עזב הרב את ארמון המלך. הדרך אל ביתו קשתה עליו. ואכן מיד לאחר שהגיע לביתו, שמע לפתע נקישות עזות על הדלת. "בשם המלך, פיתחו את הדלת" רעמו קולות החיילים. הדלת נפתחה, והחיילים המזוינים אמרו קצרות: "בפקודת מלכנו רב החסד, חייב אתה להופיע עכשיו במרכז העיר כדי לערוך את טקס הנשואין של שלמה וארוסתו. כל בני העיר כבר נוכחים במקום, לפי הזמנת המלך". הלך הרב בלוית החיילים. הוא נדהם למראה הקהל הרב שמילא את ככר העיר. נדמה היה שכל בני העיר באו לראות מי ינצח, המלך או הרב. שקט מתוח שרר במקום. עתה, ניגש הרב אל בני הזוג ובקול שקט שוב ניסה לדבר על לבם לבל ינשאו זה לזו, שכן ההלכה אוסרת זאת. שוב ניסה להסביר להם כי ימיטו צרה על עצמם ועל הקהילה, אך לשוא, החתן והכלה האיצו בו לערוך את הטקס. "לא אשיא אתכם" אמר הרמ"א "ויעשה בי המלך כרצונו". ואז, נשא הרמ"א עיניו השמימה ושפתיו אמרו תפלה. הוא חש עצמו כאליהו הנביא הנצב על הר הכרמל אל מול נביאי הבעל. "ה` אלקי ישראל" אמר הרמ"א כשהוא אחוז שרעפים "קדש את שמך ברבים, וידע לעין כל כי אתה הוא האלקים. ענני ה` ענני ויראו כולם כי אתה לבדך הוא האלקים". טרם הספיק הרב לסיים את תפלתו ולפתע נעלמו החתן והכלה, כאילו בלעה אותם האדמה. הכל התרחש במהירות מדהימה. כשקלטו אלפי הנוכחים מה שהתרחש – פרצו בזעקות שבר, ולא ידעו לשית עצות בנפשם. חלקם סמרו למקומם כמאובנים. אחרים הדפו את כל הנקרה בדרכם, וברחו מהמקום במנוסה כהלומי רעם. ימים רבים אחר כך, היה סיפור המעשה לנושא השיחה העיקרי בעיר. הכל היו נפעמים ונרעשים מן החוויה המהממת שהיו עדים לה. גם הבישוף קבל את גמולו. משהגיעה אליו השמועה אודות מה שקרה עם החתן והכלה הוא יצא מדעתו והחל משתטה. כשנוכחו חבריו הכמרים ברוח השגעון שתקפה אותו, נאלצו לכלוא אותו בחדרו, מחשש שיפגע בסובבים אותו. כששמע המלך את אשר ארע, קפא תחתיו כשהוא נפעם ונרעש. אימה ופחד נפלו עליו, שמא יענש אף הוא מקפידתו של הרב היהודי. הוא שלח כרכרה מלכותית לביתו של הרמ"א והזמינו לבוא אל הארמון. כשהגיע הרמ"א לארמון המלך, יצא הלה לקראתו וקבלו בכבוד גדול. "יסלח נא לי כבוד הרב על הצער ועגמת הנפש שגרמתי לו" אמר המלך בנימה מתרפסת. "סלחתי לאדוני המלך" השיב הרמ"א בנועם. ולאחר מכן, הוסיף ואמר: "הוד מלכותו לא בי פגעת, אלא באמונה היהודית. בטוחני כי לא מתוך רע לב עשית זאת, אלא בהשפעת דבריו של הבישוף צורר היהודים". המלך אמר לרמ"א כי יתן לו כל אשר יחפוץ, כדי לכפר, ולו במעט, על הצער שגרם לו. אך בפי הרמ"א היתה רק בקשה אחת צנועה: הואיל ושני האנשים קבורים בלב העיר, ולפי דיני ההלכה היהודית אסור לכהנים לעבור בבית הקברות, על כן מבקש הוא מהמלך כי יצוה להקיף את מקום קבורתם בחומת לבנים. וכך אמנם נעשה. גדר האבנים הדוממות, הניצבות עד עצם היום הזה בעיר קראקא, מעידות על אמיתת סיפור המעשה הזה – יותר מכל עדות אחרת. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם").

בבתי הכנסיות שבעיר רימאנוב, נוהגים עד היום לומר בכל ערב שבת קודש, קודם תפילת מנחה, את מזמור קמ"ד שבתהלים "לדוד ברוך ד` צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה". המנהג נוסד על ידי הרב הקדוש רבי מנחם מנדיל מרימאנוב זצוק"ל. ומעשה שהיה כך היה: פעם, נתקבצו כל האיכרים מסביבת רימאנוב אל העיר בכדי להתקומם ולמרוד נגד הממשלה. הם שברו את הגשרים, ועשו עוד מעשי התפרצויות שונות. כשנודע הדבר בעיר דוקלא, באו חיילים משם לרימאנוב בכדי לעשות שפטים במורדים. האיכרים נסו על נפשם, ונתפזרו לכל רוח, והחיילים החלו לחפש אחריהם. וכיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין, וכך נספו רבים בלא משפט, ונפל פחדם גם על היהודים תושבי העיר. הם פחדו לצאת מבתיהם החוצה. ויהי באשמורת הבוקר של יום הששי, ערב שבת, והרב הקדוש לא שמע את קול השמש הקורא למתפללים לבוא להתפלל, כפי שהיה נהוג אז. שאל הרב את משרתו לסיבת הדבר, והלה ענה לו כי חיילים באו לעיר, ועל כן היהודים יראים לצאת החוצה. אמר לו הרב: מובטחני, שלא ילינו בעיר. לפנות ערב, סמוך לקבלת שבת, כשבא הרב לבית מדרשו להתפלל ראה כי אין איש מאנשי העיר בבית הכנסת מלבד אנשי ביתו ומשרתיו. שאל הרב: איפה הוא כל הקהל הקדוש? השיבו לו כי יראים הם להשאיר את הנשים לבד בבתיהם מפני החיילים המסתובבים בעיר. כששמע זאת הרב, הוא החל להתפלל לבדו, וקודם "אשרי" אמר את המזמור "לדוד ברוך ד` צורי" וכו` ועד שלא גמר לאומרו, נשמע קול תרועת המפקד של החיילים שקרא להקהיל את חייליו, ותיכף נסעו משם ולא לנו בעיר. מאז הנהיג הרב לומר תמיד ברימאנוב מזמור זה קודם "אשרי" של תפילת המנחה בערב שבת. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם").

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email