parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

בראשית תשנ"ז

זה קרה השנה במוצאי יום הכיפורים. שלושה אברכים הגיעו לביתי ובקשו ממני צדקה. היה זה בשעה שסעדנו את סעודת מוצאי החג. באותו הרגע נזכרתי, כיצד מורי ורבי הגה"צ רבי משה וובר זעי"א היה נוהג לחלק צדקה במשך כל השנה ובמיוחד בערבי החג לנזקקים ולקשי יום.
זה קרה השנה במוצאי יום הכיפורים.

שלושה אברכים הגיעו לביתי ובקשו ממני צדקה. היה זה בשעה שסעדנו את סעודת מוצאי החג. באותו הרגע נזכרתי, כיצד מורי ורבי הגה"צ רבי משה וובר זעי"א היה נוהג לחלק צדקה במשך כל השנה ובמיוחד בערבי החג לנזקקים ולקשי יום. ואולם מיד נזכרתי שבערב החג הוצאתי את כל כספי עבור קניות לצרכי החג ולכן אמרתי להם שלצערי אין ביכולתי לתת כעת צדקה.

כמובן שדברי אלה הסבו להם אכזבה. לאחר שעזבו את ביתי, בני הקטן ניגש אלי והביא לי ארנק מסוים ששכחתי מקיומו.

פתחתי אותו ומצאתי שם להפתעתי שטר של מאה שקלים. מיד רצתי החוצה בכדי לנסות לקרוא לשלותש האברכים שיחזרו, אך הם כבר נעלמו. למחרת, ביום שישי בבוקר נגשתי לקנות בחנות מאכל מסוים עבור יום השבת. המחיר שנדרשתי לשלם עבורו היה 96 שקלים. הוצאתי מארנקי את השטר של 100 השקלים שמצאתי אמש בארנקי ושלמתי עבור אותו המאכל.

בשבת בבוקר כשנגשתי לאכלו, התברר לנו שהוא מקולקל. באותו הרגע הרגשתי הרגשת אכזבה כפולה, שהרי לא רק ש96- השקלים ירדו לטמיון, אלא שהייתי יכול לתת אותם לצדקה שעות ספורות לפני כן לאותם האברכים.

בשעת תפילת המנחה של שבת כשהמתנתי לקריאת התורה בבית הכנסת זכרון משה בשכונת גאולה בירושלים, חשבתי לעצמי שכל הסיפור הזה של הסכום הכספי בא ללמדני שעלי לעשות מאמץ גדול יותר לחפש כסף לפני שאני משיב ריקם את מי שמבקש ממני צדקה. ואז אמרתי לעצמי שאם אכן מחשבה זו נכונה היא, יהיה זה סימן עבורי מן השמים שיקראו לי לעלות כעת לתורה מבלי שאבקש זאת.

פניתי לפינת בית הכנסת והמתנתי מן הצד לראות מה יקרה ואז כשהגיעה העליה של "ישראל" הבחין בי "בעל הקורא" מבעד לאנשים שעמדו ממולו, וקרא לי לעלות לתורה.

 

——————–

הוראה למעשה: "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות, ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה`, שאין טוב למעלה מטובה זו" (שו"ע הרב בעל התניא הלכות נזקי גוף ונפש ד`)

צריך עיון כיצד ניתן ליישב את דבריו אלה, עם מה שהוא כותב בספר התניא פרק ג` באגרת התשובה וזה לשונו: "אסור לו להרבות בתעניות אפילו על הכריתות ומיתות בית דין, ומכל שכן על מצות עשה ומצות לא תעשה שאין בהן כרת. אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים לא היו מתענין בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה – נקרא חוטא בגמרא פ"ק דתענית".

 

וזה לשון המחבר בשולחן ערוך סימן תקע"א: "היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש, ואם לאו כגון שאינו בריא וחזק, נקרא חוטא".

 

וכתב המשנה ברורה: "נקרא חוטא – על שמחליש כוחותיו. וכתבו ספרי המוסר, דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול מושך ידו ממנו, זה נחשב גם כן לסיגוף ומתכפרים עונותיו. וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תעניות מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש על ידי זה. וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים, כי אם ברסן פיו ובתאותיו, וזהו התשובה.

 

המקור בפרשה: "ויהי האדם לנפש חיה". אמרו רז"ל: "רבי יוסי אומר – אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי טעמא דר` יוסי, דכתיב: "ויהי אדם לנפש חיה", נשמה שנתתי בך – החייה".

 

נושאים בפרשה

סמיכות סוף התורה להתחלתה

מובא במסכת מגילה (דף ט` ע"א) שהזקנים אשר כתבו את התורה לתלמי המלך, שינו וכתבו "אלקים ברא בראשית". וניתן לומר שדבר זה מרומז בתורה: בסוף התורה כתוב "לעיני כל ישראל" ובתחילתה כתוב "בראשית ברא אלקים", ודבר זה בא לרמז שדווקא לעיני כל ישראל כתבו באופן שכזה, אבל לאומות העולם צריכים לכתוב באופן אחר, וזהו איפוא הסמך שמצאו הזקנים מן התורה לכך ששינו את הלשון.

 

והנה במסכת מגילה מביא שם רש"י את הטעם לכך ששינו את הלשון, וזה לשונו: "שלא יאמרו "בראשית" – שם הוא, ושתי רשויות הן". ועל פי זה אפשר לבאר את מה שכתוב במדרש רבה (בראשית א` ט"ז) וזה לשונו: "שמעון בן עזאי אומר – "וענותך תרבני", בשר ודם מזכיר שמו תחלה ואחר כך שבחו – פלן אגוסטלי פלן פראטאטא (מיני שררות, מת"כ) אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי עולמו אחר כך מזכיר שמו: "בראשית ברא" ואחר כך "אלקים". ולכאורה אינו מובן מדוע אמר שמעון בן עזאי "וענותך תרבני", מהי הענווה כאן? ואולם לפי הנ"ל יובן, כי אף על פי שעל ידי זה יכולים חס ושלום לבוא לידי טעות כמבואר לעיל, אף על פי כן לא נמנעה התורה מלכתוב "בראשית ברא אלקים", וזאת בכדי ללמד ענוותנותו יתברך שמו.

 

עוד יש ליתן טעם לסמיכות של סוף התורה לתחלתה – על פי מה שאמרו רז"ל "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית", וזהו גלוי רק לעיני ישראל, אבל אומות העולם אינם מבינים מעלתם של ישראל, וכפי שמובא בזוה"ק (ח"ג נ"ז) וזה לשונו: "לא עתה יבוש יעקב וגו` כי בראותו ילדיו וגו` מאן אינון ילדיו וגו` אלין אינון חנני` מישאל ועזרי` דאפילו גרמייהו לגו נורא יקידתא לקדשא שמי, לא עתה יבוש יעקב מה בעי הכא יעקב וכו` אלא הכי תנינן בההיא שעתא דאתכפיתו למנפל בנורא ארים כל חד קליה ואמר גבי כל אינון עמין ומלכין ואפרכיא, חנני` אמר וכו` מישאל פתח ואמר ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו` בההיא שעתא דשמעו כלהו שמא דיעקב תווהו וחייכו בליצנותא וכו` בה שעתא אמר קוב"ה לכורסייא, כורסייא דילי, במאן מלה מאינון מלין אשתזיב לצדיקיא אמר ליה בההוא מלה דכולהו חייכין בה אשזיב להון לא עתה יבוש יעקב וכו` עיי"ש. (ותרגומו: מי הם ילדיו? אלא הם חנני` מישאל ועזרי` שהפילו עצמם לאש היוקדת בכדי לקדש את שמו יתברך. "לא עתה יבוש יעקב" מה שייך לכאן יעקב? אלא כך שנינו: באותה השעה שהפילו עצמם לתוך האש, הרים כל אחד קולו לעבר כל העמים והמלכים שהיו שם. חנני` אמר… מישאל אמר: ואתה אל תירא עבדי יעקב… באותה השעה ששמעו כלם את שמו של יעקב , תמהו וחייכו בליצנות . בשעה ההיא אמר הקב"ה לכסא כבודו: כסא כבודי, באיזה מלה מאילו המלים שנאמרו כאן אציל את הצדיקים האלה? אמר לו במלה ההיא שכולם חייכו כששמעו אותה. מיד הציל אותם הקב"ה במלים "לא עתה יבוש יעקב").

 

מדברי הזוה"ק הללו מבואר, שאותם הגוים אשר שמעו את כל מה שאמרו חנני` מישאל ועזרי` בענין מציאות ה` והשגחתו וכו`, לא תמהו ולא חייכו על כך, ורק כאשר מישאל אמר את שבחם של ישראל בהזכירו את שמו של יעקב, כולם תמהו וחייכו על כך, והסיבה לכך היא מפני שלגוים אין שום הבנה והשגה בשבחם וגדלותם של ישראל. וזוהי איפוא הסמיכות שבין סיום התורה "לעיני כל ישראל" לבין ההתחלה "בראשית ברא אלקים", היינו שרק "לעיני כל ישראל" נתגלה הענין, שבזכות ישראל שנקראו "ראשית" נברא העולם.

 

ועל פי זה ניתן להוסיף ולומר שהטעם לכך שהוכרחו הזקנים לשנות ולכתוב לאומות העולם "אלקים ברא בראשית", הוא מפני שהם לא יכולים להבין את עומקו של המקרא "בראשית ברא", שמשמעותו היא – שבזכות ישראל שנקראו "ראשית" – נברא העולם, ובשל כך יבואו לטעות הנ"ל שישנן שתי רשויות ח"ו, ומשום זה הוכרחו החכמים לשנות ולכתוב "אלקים ברא בראשית".

 

עוד אפשר לומר בענין זה, על פי מה שמובא בפירושו של הרמב"ן בפרשת "בראשית" וזה לשונו: "עוד אמרו בזכות משה שנאמר: "וירא ראשית לו". ובשביל כך התחילה התורה בתיבת "בראשית", על שם משה רבינו ע"ה שהוא "ראשית" כמבואר לעיל. וזהו הפירוש "וענותך תרביני", שכמו שמצינו שהקפידה התורה בכבודם של צדיקים יותר מכבודו כדאיתא במסכת סנהדרין אודות ירבעם בן נבט שהקטיר לעבודה זרה על המזבח ולא נתייבשה ידו, וכששלח ידו לפגוע בנביא ה` – מיד יבשה ידו, כמו כן לכבוד משה רבינו ע"ה התחילה התורה במילה המרמזת לשמו, אף על פי שעל ידי זה יבואו לטעות ח"ו. ובדרך זו ניתן איפוא לקשר את סוף התורה לתחלתה, שהרי התורה הולכת ומספרת בשבחו של משה רבינו – ולכל היד החזקה שעשה משה לעיני כל ישראל, וגם "בראשית ברא אלקים" – היינו בזכות משה ברא אלקים את השמים ואת הארץ.

 

הטעם להמנהג ישראל להתחיל את התורה ביום גמרה, הוא מפני שבסיום התורה מפרש רש"י את הפסוק "לעיני כל ישראל" – שמשה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל, ומובא שעל ידי שבירת הלוחות באה השכחה. ואם כן צריכים תיכף ומיד להתחיל שוב לחזור על התורה וכדאיתא בשו"ע יו"ד הלכות ת"ת להאדמו"ר הזקן נ"ע, שמי שהוא שכחן צריך לחזור הרבה על לימודו.

 

"כל התורה מתחילת ספר בראשית, עד "לעיני כל ישראל", נאמרה מפיו של הקב"ה לאזנו של משה, כענין שנאמר: "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו" .

 

עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין (אחד) [אחר].

 

ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה, בלי הפסק תיבות, והיה אפשר קריאתה, שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה. וניתנה למשה רבינו על דרך חילוק קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף, ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות, ולחילוקים אחרים רבים, כפי השימוש לבעלי הקבלה. (מתוך הקדמת הרמב"ן לתורה).

 

אמרות קצרות

אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. (רש"י).

בכך מסתבר מאמר חכמינו: "כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה" (סוטה דף ד`) שהרי אם הוא מתגאה הריהו מוכיח בכך שלפי שיטתו אין פירושו של "נעשה", שהשם יתברך הראה דרך של עניוות, שהגדול ישאל לדעתו של הקטן ואם כן משמע שהוא מפרש את "נעשה" כפשוטו, כלומר, שישנן חלילה שתי רשויות, וממילא הריהו עובד עבודה זרה.

 

ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים. צדיק היה וקל בדעתו לשוב ולהרשיע, לכן נלקח קודם זמנו. (רש"י)

משהיה חנוך מתקרב לאדם רשע, מיד היה מחזיר אותו בתשובה ונוטל ממנו את הבחירה החפשית, מאחר שכבר לא היה עשוי לחטוא עוד.

זה פירושו של "וקל בדעתו לשוב להרשיע" נקל היה לו להביא אדם לידי תשובה כזו, שלא יוכל עוד לשוב ולהרשיע (כאילו נאמר: לשוב מלהרשיע), ולפיכך מן ההכרח היה לקחתו קודם זמנו, כיון שהיה נוטל את הבחירה מבני אדם. (הה"ק מהר"ש מקרלין ז"ל)

 

ב-כ"ה בתשרי חל יום ההלולא של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בשנת ת"ק בעיירה הוסקוב שבמחוז פשמישל לאביו רבי מאיר ברבי משה מזאמושטש, בימי נעוריו היה נודע בכנויו ה"עלוי מירוסלב", בהשפעת רבי שמלקה מניקלשבורג שהתוודע אליו עת ישבו ברוטשוול נסע רבי לוי יצחק למזריטש וישב שנים מספר בבית המגיד בו למד את דרך החסידות. משנת תקמ"ה שימש ברבנות ברדיטשוב בה הקים מרכז חסידי גדול וכיהן שם כרב וכמנהג רוחני במשך עשרים וחמש שנה. נודע בכינוי "סניגורם של ישראל".

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תק"ע והוא בן שבעים שנה.

 

השעה כבר היתה מאוחרת כשרבי לוי יצחק מברדיצ`וב יצא מבית חסידו בכפר לעבר ביתו שלו בעיר הסמוכה. זמן רב מהמתוכנן עשה אצל החסיד. כשיצא לשוב לביתו כבר ירד הערב.

זו היתה דרכו, לצאת מפעם לפעם לבקר בערים, בעיירות ובכפרים שבסביבתו. במסעותיו אלה היה רבי לוי יצחק מתרים את בעלי האמצעים לצדקה, וכשהיה נתקל במשפחות עניות, היה מחלק את הכספים שקיבץ. כן היה שם עינו ולבו לראות אם יש בחיי הקהילות דבר מה הדורש תיקון ומעורר את הלב להתחזקות בתורה ובמצוותיה.

באותו ערב סיים ביקור שיגרתי בכפר הסמוך לעירו. השמש שקעה מזמן ועלטה כבדה כיסתה את הכול. רבי לוי יצחק החליט שהליכה לביתו בשעה כזאת יש בה משום סכנה. הוא סב על עקביו, חזר אל בית החסיד וביקש ללון אצלו בלילה.

החסיד היה מאושר על הזכות שנפלה בחלקו. אף שביתו היה צר ועלוב, פינה מקום מתאים לצדיק, הציע מצעות, ואחרי שהגיש לאורחו סעודת ערב, עלה על יצועו לשנת הלילה.

אף רבי לוי יצחק עלה על המיטה ועשה עצמו כישן. כאשר היה בטוח שבעל הבית נרדם, קם ממיטתו והחל לעסוק בתורה ובעבודת ה`, כדרכו. כל הלילה ישב הצדיק מול העששית הקטנה ועסק בעבודת הקודש. עם עלות השחר נפרד ממארחו וחזר לביתו.

חלפו ימים אחדים והגיע היום הקבוע שבו נהג היהודי המארח לנסוע אל הפריץ כדי לחתום עמו על חוזה החכירה של הפונדק שברשותו. הפעם, מיד עם כניסתו אל הפריץ, ראה היהודי שפניו אינם כתמול שלשום.

"לא אחכיר לך עוד את הפונדק", הרעים הפריץ בקולו. "אינך מדייק בתשלומיך החודשיים ואתה גם חייב לי חוב גדול. את הפונדק אחכיר למישהו אחר ואתה תפרע לי מיד את יתרת חובך, שאם לא כן, אושיבך בצינוק".

היהודי יצא מעם הפריץ כהלום רעם. מה יעשה עכשיו? מנין ישיג את הכסף לפירעון החוב וממה יתפרנס אם יגורש מהפונדק? "מאין יבוא עזרי", מלמלו שפתיו שוב ושוב, בעודו פוסע בדרך אל ביתו. אך במהרה התעשת: "עזרי מעם ה` עושה שמים וארץ".

לפתע צץ רעיון במוחו. הלא רק לפני ימים אחדים זכה לארח בביתו את הצדיק מברדיצ`וב, המפורסם כפועל ישועות. יילך אליו ויספר לו את האסון שקרהו, וברכת הצדיק ודאי תעזור לו.

רבי לוי יצחק האזין לדבריו ברוב קשב. במצחו נחרש קמטים ותווי פניו הביעו השתתפות בצער. אחרי שסיים לשמוע את פרטי הדבר, שקע בהרהורים.

"הביאו לי גיליון נייר", פנה הצדיק לבני ביתו. הוא לקח את הגיליון והסתגר בחדרו. החדר היה אפל למדי והיהודי שעמד בחוץ התפלא איך חושב רבי לוי יצחק לכתוב משהו בחשיכה כזאת. הוא היטה את אוזנו אל הדלת ולא שמע לא קולמוס ולא קול קסת. כעבור כמחצית השעה יצא אליו הצדיק, פניו לוהטות ומאירות, ומסר בידו את גיליון הנייר כשהוא מקופל: "מסור מכתב זה לפריץ, וה` יושיעך".

בשמחה נטל היהודי את הנייר, הודה לצדיק ויצא למעונו של הפריץ. בדרך החלו הספקות לכרסם בו. הרי החדר היה חשוך ואוזניו לא שמעו קול קולמוס וקסת. אם כן, דף הנייר חלק לגמרי ולא כתוב בו מאומה. אך הוא דחה את ההרהורים הללו והתחזק באמונת צדיקים.

ממשיך היהודי בדרכו, והספקות אינם מרפים ממנו. לבסוף לא היה יכול להתאפק. הוא הוציא מכיסו את דף הנייר, פתחו, ואכן – הדף חלק לגמרי, לא כתובה בו אפילו אות אחת. ברגע הראשון רצה לסוב על עקביו ולהעמיד את הרבי על טעותו. אך מיד דחה את המחשבה ואמר בלבו, שאם הרבי נתן לו גיליון זה, ודאי ממנו תצמח לו הישועה.

הפריץ לקח מידו את דף הנייר, פרש אותו על השולחן והחל קורא. כשסיים את הקריאה נשא את עיניו אל היהודי, והפעם היו עיניו נעימות ורכות: "ראה נא, התחרטתי על מה שאמרתי לך בפעם הקודמת. כבר התרגלתי אליך, ולמה אסתכן בעסקים עם זרים. החלטתי להחכיר לך שוב את הפונדק, וכפיצוי על עגמת הנפש שגרמתי לך, הריני מוחל לך על יתרת החוב".

היהודי לא ידע אם הוא שומע את הדברים בהקיץ או בחלום. כשראשו מסוחרר מאושר הודה לפריץ על חסדו ויצא מיד לבשר לרבי לוי יצחק על הנס שקרה. לא הרחיק היהודי לכת, ובצומת הדרכים פגש את הצדיק עומד ומצפה לדעת מה עלה בגורלו.

סיפר לו היהודי בשמחה את כל מה שקרה בבית הפריץ, והצדיק כאילו מחכה לשמוע עוד. "נו, ומה עוד אמר לך?", מוסיף הצדיק ושואל. "לא כלום", משיב הכפרי בפליאה. נתכרכמו פניו של רבי לוי יצחק, והוא שאל את היהודי מה עשה במכתבו בדרך לבית הפריץ. נאלץ היהודי להודות, שפתח את הדף וראה שאינו אלא נייר חלק.

אנחה נפלטה מלב הצדיק. "חבל, חבל", מלמלו שפתיו. "אילו האמנת באמונה תמימה ולא היית מפקפק כלל, היית זוכה בפונדק כמתנת עולם והיית מוריש אותו לבניך אחריך. אין להטיל ספק בישועת ה`".

 

נקישה מהוססת בדלת הפסיקה את רבי משה סופר (המכונה על שם ספרו: ה`חתם סופר`) באמצע השיעור היומי שלימד לבניו. על פי הנקישה נראה היה שעני הוא המתדפק על הדלת.

מה רבה היתה הפתעתו של החתם סופר, כאשר ראה מולו את ראש הקהילה עומד בפתח, ראשו מושפל ועיניו כבויות. יהודי עשיר ונכבד היה, והכול אהבוהו בשל נדיבותו ומעשי החסד הרבים שעשה.

"דבר סתר לי אליך", לחש האיש בקול רפה, "הרשני להישאר איתך לבדך בחדר".

החתם סופר רמז לבניו לעזוב את המקום והזמין את ראש הקהילה לשבת. האיש ישב שפוף והדמעות חנקו את גרונו.

אחרי דקה של דומייה אמר: "איש אומלל אנוכי. הכול חושבים שאני איש עשיר, אבל האמת היא שהפסדתי את כל אשר לי. עסקיי כשלו בזה אחר זה. הנני עומד לפני פשיטת רגל. לא תהיה לי ברירה אלא ליטול תרמיל ולחזר על הפתחים".

"אל תאבד תקווה", חיזק הרב את רוחו, "גלגל חוזר הוא בעולם. לאחר הירידה באה עלייה. אבל אפילו אם יצאת נקי מנכסיך, לא יוכל איש ליטול ממך את כבודך ואת מעשיך הטובים. אלה יישארו שלך לנצח".

דבריו אלה של הרב עוררו פרץ רגשות אצל היושב מולו. "אוי" נאנח האיש, "נשארתי בלי כסף ובלי כבוד. לא רק את כספי הפסדתי, אלא גם את כספי אלמנות ויתומים, אשר האמינו בעושרי וביושרי והפקידו בידי את כסף עתידם. היום או מחר איאלץ לפשוט את הרגל, ובמהרה אגיע גם אל ספסל הנאשמים".

הרב היה נסער עד עמקי נפשו למשמע הדברים. "לא ולא!", בקע הקריאה מלבו, "לא יהיה כדבר הזה! ראש הקהל בפרשבורג לא יפשוט את הרגל!".

רגעים אחדים ישב הרב תפוס במחשבותיו, ופתאום קרנו פניו. הוא קם ממקומו, ניגש אל שולחן צדדי ופתח את אחת המגירות. מתוך המגירה הוציא צרור קטן ומסרו לידי ראש הקהל.

"בצרור הזה יש מאה דינרי זהב", אמר, "אני נותן לך את הכסף בהלוואה עד אשר ירחיב לך ה`. סע אל היריד בלייפציג, וקנה שם את הסחורה הראשונה שתזדמן לידך. וה` יהיה בעזרך".

ראש הקהילה היה נרגש מאוד ממעשהו של הרב, אך לא זע ממקומו. הוא ידע היטב את דוחקו של הרב. היה ברור לו שאלה חסכונותיו שחסך במשך שנים כדי להשיא את ילדיו. כיצד יוכל לקחת כסף זה? "רוב תודות לך מורי ורבי", אמר בהכנעה, "אבל איך אוכל לקחת ממך את כסף האחרון, כאשר את כספי שלי הפסדתי? לא אוכל להשיב את ההלוואה".

"קח את הכסף", דחף החתם סופר את הצרור לתוך ידו, "וכי עסקיך שכשלו לקחו ממך גם את האמונה בבורא העולם? אילו לא הייתי משוכנע בכל לבי שתוכל להשיב את ההלוואה, לא הייתי מלווה לך את מאת הדינרים השמורים אתי לחתונת אחת מבנותי. אבל מאמין הנני שהלוואה זו תאפשר לך לעמוד על רגליך ולשקם את עסקיך. קח את הכסף וסע ללייפציג".

האיש קם ממקומו, אוחז בהיסוס בצרור הכסף, ואמר: "במה אוכל להודות לך מורי ורבי?".

"חס ושלום", נענה הרב בחיוך, "אם תוסיף להודות לי, איאלץ לקחת את הכסף בחזרה. האם שכחת שגם `ריבית דברים` אסרה התורה? לך לשלום ויהי ה` עמך".

הגיע האיש אל היריד בלייפציג, השכים בבוקר וציפה לסחורה הראשונה שתזדמן לו. הוא התהלך בשוק ופתאום שמע קול מוכר קורא בשמו. הסתובב וראה מולו ידיד נעורים, שמזמן לא פגשו.

"טוב שאני רואה אותך כאן", אמר הידיד, "הגיעה אלי היום ספינה טעונה קפה, אבל אין לי עכשיו פנאי לעסוק במכירתה, ואני חושש שאפסיד כסף. קח את כל הסחורה במחיר שעלתה לי. שלם מאה דינרים במזומן והשאר בשטרות למשך שלושה חודשים, ועשה עסק טוב". "ראש הקהילה עמד נפעם. הוא מיהר לסגור את העיסקה, ואכן, היתה זו מציאה ממש. בתוך ימים מועטים מכר את כל הקפה במחירים גבוהים והרוויח הון רב.

לפני שובו לפרשבורג קנה קופסת בשמים של זהב, משובצת אבנים טובות, דורון לרבו החתם סופר. כששב לביתו, מיהר אל הרב, סיפר לו בשמחה על הצלחתו, והחזיר לו את ההלוואה יחד עם המתנה המפוארת.

הרב נטל את הקופסה, הביט בה וקרא בהתפעלות: "איזה יופי! איזה הדר! לא ראיתי קופסת בשמים נפלאה כזאת מימי". שמחתו של ראש הקהילה גאתה בקירבו נוכח שמחתו של הרב. אך עוד רגע והרב החזיר לו את הקופסה ואמר בנחת: "הקופסה נפלאה, אבל אחרי שנתתי לך הלוואה, אינני רשאי לקבלה, כי יש בה משום ריבית"…

פני ראש הקהילה נפלו: איך לא שם לב שבמתנתו זו כמעט הביא את רבו לידי עבירה חמורה הוא לקח את מתנתו והלך לביתו.

בניו של החתם סופר, שהיו עדים לכל המחזה, תהו על פשר שמחתו של אביהם בקופסה זו. הסביר להם החתם סופר: "עד עתה לא זכיתי לקיים מצווה זו של איסור מנטילת ריבית. וכי מי יעז לתת ריבית לרב? אבל עתה, שזכיתי לתת גמילות חסד לאדם מישראל ואחר כך להתנסות בניסיון של אי-לקיחת ריבית איך לא אשמח בקופסה זו?".

 

ב-י"ט בתשרי חל יום ההלולא של הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד במזבוז` בר"ח ניסן תקל"ב לאביו רבי שמחה, נכדו של רבי נחמן מהורודנקי, ולאמו נכדת הבעש"ט מרת פיגא בת אדל, שהיתה ידועה "כבעלת רוח הקודש והשגה גדולה".

רבי נחמן הצעיר התמיד בלמודיו, היה מתבודד ומתייחד עם עצמו. בן י"ב נשא אשה וקבע את דירתו בבית חותנו העשיר בכפר הוסאטין, בי"ח אייר תקנ"ח יצא לדרכו לארץ ישראל, ואחר תלאות רבות הגיע בערב ראש השנה לחיפה. הוא ישב בארץ אך זמן מועט ועוד בקיץ אותה שנה חזר לביתו. בשנת תק"ס התישב בברסלב, שהפכה למרכז גדול לחסידות. ובשנת תק"ע התישב באומאן.

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תקע"א והוא בן ארבעים ושמונה שנה.

 

שמעתי בעת שישב אדמו"ר זצ"ל בברסלב ישב פ"א עם אנשים ובתוכם הי` גם ר` חיים שרה`ס מברסלב ופתאום אמר רביז"ל האדם הוא שוטה כ"כ עד שאפילו כשהמלאך המות הולך אחורי כתפיו הוא מחזיק עדיין בשטותיו והבליו. והאנשים השתוממו מאוד על הדיבורים האלה ולא ידעו על מה הם מרמזין, אבל הר` חיים שרה`ס נבהל מזה מאד מאד, כי נכנסו הדיבורים היטב בלבו וידע בנפשו כי אדמו"ר זצ"ל מרמז עליו באלו הדיבורים וישב אצל השלחן בפחד גדול, אח"כ הלכו כל האנשים לדרכם, ור` חיים הנ"ל נשאר יושב אצל השלחן, ושאל אותו אדמו"ר זצ"ל מה אתה יושב? ולא יכול להשיבו כי ישב במ"ש גדולה מאד ונכנס אדמו"ר זצ"ל לחדרו והלך הר` חיים הנ"ל אחריו ויבך לפניו מאוד, ויאמר לרביז"ל רבי אני יודע בוודאי אשר כוונתכם בהדיבורים היתה עלי לכן מאד מאד אבקשכם לעורר רחמים עלי, שאשאר בחיים. ויאמר לו אדמו"ר זצ"ל כן הדבר לעורר רחמים עלי, שאשאר בחיים. ויאמר לו אדמו"ר זצ"ל כן הדבר שהיתה כוונתי עליך, אך אני צריך לנסוע על ציון קבר זקני הק` הבעש"ט זצ"ל למעזבוז להתפלל עבור הילד שלי (שהי` אז חולה) לכן תסע ג"כ עמי ואתפלל גם עליך, וכן עשה, ונסע ר"ח הנ"ל ג"כ עם רביז"ל למעזבוז והלך רז"ל על קבר הבעש"ט זצ"ל והתמהמה שם זמן רב ואח"כ אמר לר` חיים בזה"ל: דיר האב איך גיפול`ט און מיר ניט. ואין אתה צריך אפי` להתפלל אך כיון שאתה פה לך ג"כ והלך אל קבר הבעש"ט. ואמר לו כמה שנים יחיה עוד. ור` חיים הנ"ל חי עוד הרבה שנים כמו שאמר רז"ל:

היה היה פעם אדם עשיר, שלא היה נוהג לתת צדקה לכל מי שנכנס אליו כדי לבקש. פתגם היה שגור בפיו, כי הוא יתן צדקה, רק למי שאפסה כל תקווה לגביו, שיוכל להצליח בחיים ולהגיע למשהו בכוחות עצמו. כל פעם שמישהו היה מבקש ממנו צדקה היה האיש העשיר שואל אותו: "האם וויתרת על התקווה לצאת אי פעם למרחב".

"חלילה, היה העני משיב, אף פעם אסור לוותר על התקווה". אם כך, היתה תשובת העשיר, אין הוא יכול לתת נדבה, ובכך היה הענין מסתיים לגביו. לעתים רחוקות בלבד היה העני שהשיב, כי אכן וויתר כבר על כל תקווה וממילא היה העשיר נותן צדקה לעתים נדירות ביותר.

פעם אחת הוא הלך בדרך וראה עני מוטל באשפה "הנה זה וודאי איבד כל תקווה" – חשב הגביר בלבו. ניגש אליו איפוא והושיט לו מטבע, תוך שהוא אומר לעני, כי הוא רואה שמצבו לאחר יאוש.

"לי יש דווקא למה לקוות" – אמר לו העני – "אולם אתה, ר` יהודי, נראה לי כמי שאבוד לחלוטין". הסתכל בו העשיר, כשהוא מופתע ומשתומם ואמר: "אני נותן לך צדקה, ואתה עוד מקלל אותי".

"חלילה וחס, אין אני מקלל איש" – השיב העני – "האמת היא כי לי באמת יש תקווה, כי הרי דוד מלך ישראל אמר בתהילים "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון".

"וכי מי הוא זה, שבאמת חסר תקווה" – שאל העשיר.

"כל זמן שאדם חי יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקוה בעולם הזה".

"אם כך, אתן מכאן ואילך צדקה למתים" – אמר העשיר התמהוני. הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה.

עברו שנים מאז אותו מקרה והגלגל המסתובב עשה סיבוב שלם, עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. הוא כבר איבד כל תקווה. כאשר נזכר באותו עני שהיה מוטל באשפה ואמר בשעתו, כי עדיין יש לו תקווה בעולם הזה. הוא גם נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם, כדי למצוא את ה"פקדון". אולם, עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט.

"הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים" – התלונן השומר והראה באצבע מאשימה על העשיר לשעבר. הלה סיפר לשופט את סיפור המעשה. לבסוף ביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו, בתור "צדקה למתים".

השופט האזין לו בתשומת לב, ולאחר מכן שאל אותו אם אין הוא מכירו. למשמע התשובה השלילית, סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב הגביר דאז, שאין לו יותר תקווה בחיים. "אתה רואה – אמר לו השופט – שאת התקווה לעולם אסור לאבד ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".

הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "לא כך צריך יהודי לתת צדקה. אצל היהודים כרוכים המושגים, "צדקה ומשפט" ביחד צדקה מלווה במשפט, היינו שמי שנותן את הצדקה צריך לבחון את עצמו ולפשוט את עצמו, לאמר: מדוע זה אני היחסן, שיש לי כסף ואפשרות לתת צדקה ולאחרים אין? מדוע זה אני הוא הנותן ולא המקבל הרי זה יכול היה להיות גם להפך, וכשהוא נותן, הוא צריך לדעת, כי הוא מקבל יותר ממה שהוא נותן".

הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם ושוב נהפך הגלגל ושוב הוא נהיה עשיר. אולם הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי יישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה כפי שיהודי צריך לתת.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email