אחרי מות – מאת הרב עידו ובר שליט"א
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

בראש חודש אלול חל יום הנשואין של הגה"צ ….

בראש חודש אלול חל יום הנשואין של הגה"צ רבי משה וובר זיע"א עם אשתו הרבנית מרים רחל ז"ל. מי שהיה רוצה לראות כיצד מתקיימים שני מאמרי חז"ל המפורסמים "האיש צריך לכבד את אשתו יותר מגופו" ו-"איזו היא אשה כשרה, העושה רצון בעלה" היה צריך להגיע לביתם של הרב והרבנית. מעולם הרב לא קרא לרבנית בשמה

בראש חודש אלול חל יום הנשואין של הגה"צ רבי משה וובר זיע"א עם אשתו הרבנית מרים רחל ז"ל.

מי שהיה רוצה לראות כיצד מתקיימים שני מאמרי חז"ל המפורסמים "האיש צריך לכבד את אשתו יותר מגופו" ו-"איזו היא אשה כשרה, העושה רצון בעלה" היה צריך להגיע לביתם של הרב והרבנית. מעולם הרב לא קרא לרבנית בשמה. בדיוק כפי שבן מצווה שלא לקרוא לאביו או לאמו בשמם, ותלמיד מצווה שלא לקרוא לרבו בשמו, כך נהג הרב עם הרבנית. דבר מדהים נוסף שאפיין את התנהגותו של הרב כלפי הרבנית, היתה העובדה שהוא מעולם לא הסתכל בפניה. תמיד כשהיה מדבר עמה, הוא היה משפיל את מבטו כלפי מטה, ממש כפי שכותב הרמב"ן באיגרת המפורסמת שלו לבנו: "ואל תבט בפני אדם בדברך עמו". זכיתי לחיות בביתם של הרב והרבנית מספר שנים ובשל כך אני יכול להעיד שאינני זוכר שאפילו פעם אחת הרב אמר לרבנית: "תכיני עבורי קפה או תה" וזאת בכדי שלא להטריח אותה. ולעומת זאת מידי בוקר כאשר היא היתה מתעוררת, הוא היה מגיש לה כוס קפה עם חלב. פעם היא אמרה שהיא מרגישה בכוס הזאת את כל הטעמים שישנם בגן-עדן.

כאשר היא היתה נחה, הקפיד הרב שלא יישמע רעש בבית שיפריע את מנוחתה.

בתקופות מסוימות שבהן הרבנית היתה מאושפזת בבתי רפואה, הרב היה מבקר אותה מידי יום ביומו. גם כאשר היא אושפזה פעם בבית רפואה במנהטן שבעיר ניו יורק, הרב היה מבקר אותה כל יום למרות שזה היה לוקח לו שעה וחצי על מנת להגיע אליה. מיותר לציין שאת כל כספו הזעום הוא הקדיש להוצאות הרפואיות שלה.

ומצידה של הרבנית, היא אמרה פעם: "מעולם לא קרה שהחמצתי להכין ארוחה עבור בעלי". היא תמיד דאגה שכשהוא יבוא הביתה, תהיה ארוחה חמה שתוגש לו. בשבת הוא היתה מקפידה להכין עבורו תרמוס של קפה, כי היא ידעה שהוא מחמיר שלא להכין בשבת קפה מכל סוג שהוא.

בהזדמנויות רבות היא היתה מהללת את צדקותו, ופעם אחת היא אף התבטאה ואמרה: "התורה שלו, שייכת אלי. אני אפשרתי לו להקדיש את כל זמנו ללמוד התורה". גם באמצעות הכנסת האורחים המופלאה שהתחוללה בביתה הצנוע בן שני החדרים, ראו כיצד היא מכבדת אותו. היא מעולם לא התלוננה בפניו על כך שהוא מביא הרבה אורחים לביתם ומאלץ אותה בזה להכין ולהגיש עבורם אוכל. וגם את העובדה שהרב איפשר לאורחים זרים לישון בביתם הקטן, דבר שהפריעה לפרטיותה, היא קבלה באהבה. ביתם של "אברהם ושרה", כך כונה ביתם של הרב משה והרבנית מרים. וכאמור, בהשגחה פרטית הבית הקדוש הזה שהיה מלא חסד ורחמים קם בראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.

==========

הוראה למעשה: האדם צריך ליזהר שלא להלעיט את גופו במעדנים וכמו שכתבו בתוספות במסכת כתובות דף ק"ד ע"א בשם המדרש: "עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו".

על יסוד דברי תוספות אלה, ניתן להבין את מה שאמר דוד המלך ע"ה: "ותורתך בתוך מעי", כי לכאורה היה צריך לומר "תורתך בתוך לבי" וכמו שכתוב: "פתח לבי בתורתך", מה הוא איפוא הקשר לבני מעיים עם התורה.

ואולם לפי הדברים הנ"ל מובן, שכניסת דברי התורה לגופו של האדם תלויה באם הוא אוכל לשם שמים או לשם תאוה. ואם האכילה היא לשם שמים, או אז אפילו הוא אוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה` ולתורתו, או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויו"ט, נתברר חיות הבשר והיין, ועולה לה` כעולה וכקרבן. אך מי שהוא כזולל בשר וסובאי יין למלאת תאוות גופו ונפשו הבהמית, יורד חיות הבשר והיין ברע גמור עד אשר ישוב האדם וכו`, ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולעפרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו, אלא א"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש. (תניא קדישא פרק ח` ט`)

המקור בפרשה: שמור ושמעת. פרש"י. שמור זו משנה, שאדם צריך לשמרם בבטנך שלא ישכח, כענין משלי כי נעים כי תשמרם בבטנך. שמירת התורה תלוי בשמירת הבטן וז"ל אור החיים הקדוש (ויקרא י"ח ב`) שמעתי בשם הרב הקדוש מהר"י לוריא זצוק"ל כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מרע לטוב בטבעו ובמזגו ולא ידע מאיזה סיבה והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל וכו` והוא אומרם לעשות רצונך אלקי חפצתי וזה היה לו להיות ותורתך בתוך מעי.

כי בקש להדיחך מעל ה` אלקיך. פירוש ע"פ מ"ש רז"ל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל.

בשביל זה המסית ישראל לע"ז הוא גורם להדיח אותו מהיות חקוק בתפילין של הקב"ה (הגאון בעל אור שמח).

העוסקים ברמז וסוד אין יצה"ר יכול להתגבר בהם (פירוש הגר"א משלי ה` י"ח)

הגאולה לא תהי` רק ע"י לימוד התורה ועיקר הגאולה בלימוד הקבלה (אבן שלמה פרק י"א אות ג`).

נושאים בפרשה

"בנים אתם ל-ה` אלקיכם"

"תניא: "בנים אתם ל-ה` אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים "בנים", אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים "בנים", דברי ר` יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים "בנים ", שנאמר: "בנים סכלים המה", ואומר: "בנים לא אמון בם".

דברי הגמרא הללו מעוררים שתי תמיהות גדולות: א. כיצד יתרץ ר` יהודה את הפסוקים שרבי מאיר מביא בתור ראיה לשיטתו. ב. אם נאמר שישראל נקראים "בנים למקום" רק בשעה שעושים רצונו של מקום, כיצד איפוא מותר ליתן להם צדקה באותה השעה? הרי אם המדובר בדור שאינו כשר, אסור לכאורה ליתן לו צדקה, וכפי שטען טרנוסרופוס הרשע לפני רבי עקיבא (במס` בבא בתרא דף י` ע"א): "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם. אמר לו (רבי עקיבא): "כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתם לגיהנום. אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. שמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוים "עבדים" שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים".

אמר לו ר` עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן (ואנו) קרויים "בנים", דכתיב: "בנים אתם לה` אלקיכם". אמר לו: אתם קרוים "בנים" וקרוים "עבדים". בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "בנים" ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "עבדים". ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום. אמר לו: הרי הוא אומר -"הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא (עכשיו בזמן הגלות) וקאמר (ונאמר על זמן הגלות הזה) "הלא פרוס לרעב לחמך". המהרש"א מסביר ומפרש שטרנוסרופוס סבר שמצות צדקה היא רק בשעה שישראל על אדמתם, אבל כשישראל במאסר הגלות – הם נמשלים לעבד החבוש בבית האסורים שאסור אז לתת לו צדקה. ועל כך השיב לו רבי עקיבא שאף על פי שישראל בגלות, בכל אופן הם עדיין נמשלו לבנים, וכמו שנאמר: "בנים משחיתים", כלומר אף בזמן שהם משחיתים מעשיהם, נקראים בנים ל-ה` וכמו שגם כתוב: "עניים מרודים תביא בית".

על יסוד דברי הגמרא הנ"ל, מתחזקות איפוא שתי השאלות המובאות לעיל (כיצד מתרץ ר` יהודה את כל הפסוקים שהביא רבי מאיר, ואיך מותר ליתן צדקה לעם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום).

בכדי לתרץ את שתי השאלות הללו, חייבים לומר שגם רבי יהודה סובר שישראל נקראים תמיד – בכל מצב שבו הם נמצאים – בנים למקום. אלא שמחלוקתו עם רבי מאיר היא בנוגע לפירושם של הפסוקים המובאים לעיל ("בנים סכלים המה", "בנים לא אמון בם"): רבי יהודה סובר שפסוקים אלה אשר מדברים אודות עם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום, באים לומר שהם נקראים באותה העת "בנים" עם שם לווי, כלומר "בנים" אף על פי שהם משחיתים, "בנים" אף על פי שלא אמון בם. ואילו רבי מאיר סובר שעם ישראל נקראים תמיד – בכל מצב בו הם נמצאים – "בנים" ללא שם לווי, ולשיטתו צריך לשים פסיק לאחר המילה "בנים" המוזכרת בפסוקים אלה ("בנים, משחיתים. בנים, לא אמון בם).

ניתן לומר שזהו הטעם למנהג ישראל לומר בשעה שנותנים צדקה "אלקא דמאיר ענני" כי כאמור לשיטתו של רבי מאיר, עם ישראל נקראים תמיד "בנים" למקום ללא שם לווי.

כתיב: "ואכלתם לפני ה` אלהיכם". וכתיב: "ושמחתם לפני ה` אלהיכם". וביאר בזוהר, בתחלה כשהמקדש היה קיים, היו מתראים לפני הקב"ה, אבל עתה היאך אנו יכולים לקיים (את הציווי) לאכול ולשמוח לפני ה`. אלא, בתחילה כשאדם יושב עצמו לאכול על שלחנו, מברך על הלחם המוציא כו`, וכיון שמברך, באה השכינה לפניו וצריך אז להתחיל לדבר בדברי תורה על השלחן, להיות מקוים בו הפסוק "זה השלחן אשר לפני ה`" ונאמר: "ואכלת שם לפני ה` אלהיך". הואיל ועומד אדם לפני אדונו, צריך לחון את העניים ליתן להם מה שהוא עצמו אוכל. ולא להיות "בלען" על שלחנו בדרך הלעטה ובלענות כמו עשו שנאמר בו: "הלעיטני וגו`" "ובטן רשעים תחסר". ולכן, "ואכלת לפני ה` אלהיך" כתיב ולא לפני כחות החצונים. ולא יעסוק בדברים בטלים כי אם בדברי תורה ובצרכי הסעודה, ואחר כך – "ושמחת לפני ה` אלהיך" בכוס של ברכה שצריך לשמוח ולהראות שמחה כשמברך ולא עצבות כלל, ואז השכינה שורה למעלה על ראשו, והיינו "לפני ה` אלקיך" עד כאן לשון הזוהר. ורמז של שמחה נמצא בכוס של ברכה, שאמרו רז"ל: י` דברים נאמרים בכוס של ברכה כו`, ואנו אין לנו אלא ארבעה וסימנם חמ"שה. והנני אומר שסימנם גם כן – שמח"ה.

"איש כ-מתנת ידו כ-ברכת ה` אלהיך אשר נתן לך". צריך להבין מדוע נכתבו אלו הכפי"ן בפסוק הזה. וההסבר הוא, שאל יחשוב האדם כשהוא מפזר ונותן צדקה, שהוא נותן ממתנת ידו ממש, כי אם משל הקב"ה הוא שהזמין לו ממון זה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". וזהו הפירוש – כ-מתנת ידו ולא מתנת ידו ממש. והפסוק "כברכת ה` אלקיך" בא לומר ולהזהיר גם כן להיפך, היינו שאל תחשוב שברכת ה` אלהיך היא כפשוטה – נותן ומשפיע. זה אינו, כי אין הקב"ה נותן ברכה אלא למי שמתעורר מלמטה, וברכת ה` אלקיך באה מברכת האדם, וכמו שכתוב: "פתוח תפתח" היינו, אם אתה למטה תפתח ידך לעניים, אז הקב"ה פותח גם כן. וכן "נתן תתן". וזהו "כ-ברכת ה`" ולא ברכת ה`, כי ברכת ה` באה מברכתך. ודברים אלו ישים האדם אל לבו כשמפזר ונותן, שאינו נותן את שלו, רק שהופקד בידו מהקב"ה. ויחשוב גם כן שלא יושפע מלמעלה עד שיתעורר מלמטה, על כן צריך להתעורר במצוה זו. (של"ה הק` פר` ראה)

שמעו ותחי נפשכם

רבי יהודה פתיה

המקובל הקדוש רבי יהודה פתיה זצוק"ל, נהג להסתיר את עצמו כדי שלא יבחינו בקדושתו ובגדלותו. ואולם עקב מאורע שארע, התפרסם רבינו כבעל מופת ורבים החלו לשחר לפתחו כדי להתברך מפיו ולהושע על ידו. וכך היה המעשה:

בין נשות בגדד התפשט מנהג מוזר שמקורו מן הגויים: כשהיה אחד מבני הבית חולה, היתה האשה לוקחת מים ומלח, לוחשת עליהם, ושופכת את המים בחצר הבית. רבני בגדד עשו את כל אשר לאל ידם כדי לשרש את המנהג הפסול, ואולם מאומה לא עזר כדי לעקור את הדבר. או-אז פרסם רבינו ברבים כי כל מי שיש לו חולה בביתו, יבוא אליו והוא יתפלל עליו, ונתן את הבטחתו שבכך יבריא החולה. מאותו יום והלאה צבאו רבים מיהודי העיר על ביתו של רבי יהודה שיתפלל למען החולים, ואכן תפלתו של הצדיק לא הושבה ריקם החולים התרפאו…

מני אז פסק כליל המנהג שכל רבני בגדד אסרוהו. הכל ידעו כי "איש אלקים" קדוש בישראל בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

שמעו של רבי יהודה פתיה התפרסם בחוצות בבל, רבים היו באים אליו שיאציל עליהם מברכותיו. זה בא להפקד בבנים, וזה בא לבקש שיתפלל על חולה שיש לו בביתו, אלו על פרנסתם המצומצמת. את כולם קיבל רבינו באהבה ובחבה, מעודדם בנימה אבהית ומתפלל עליהם בדמע עד שנושעו מצרתם.

בליל שלישי י"ג בכסלו ארע הדבר: מי החידקל הגואים פרצו בכח אדירים את הסכרים שלצדי הנהר והחלו להציף את הרחובות והבתים. כאחוזי תזזית נמלטו התושבים מבתיהם כל עוד נפשם בם כשהם נושאים בזרועותיהם את ילדיהם. הרהיטים והרכוש נשארו מאחור. כל אלה שהצליחו להמלט מבעוד מועד אל הגבעות שמסביב לעיר הצילו את חייהם. רבים אחרים של הצליחו להמלט מהשטפונות קפחו את חייהם.

כשהם רועדים מפחד ומקור, הביטו הנצולים מרחוק על הבתים שקרסו תחתם מהשטפונות העזים.

גם כשפסקו הגשמים ורוחות הזעף, לא חלפה הצרה. אדרבה, היא התגברה שבעתיים: עקב מצבורי האשפה והצחנה, האויר הורעל ורבים חלו במחלות קשות.

הגאון רבי יהודה פתיה פנה אל תלמידו רבי יהושע משה ושאלו אם יאות לבוא עמו אל קברו של רבי יצחק גאון להתפלל שם על שיפור המצב. התלמיד פער את עיניו בתמיהה…

הרי האיזור כלו מוצף במי השטפונות, איש אינו מהין לגשת את המקום, והנה רבו מבקש ממנו לבוא עמו אל איזור הסכנה…

כשראה רבינו את ארשת הדאגה והפחד שעלתה על פני תלמידו, התחייך אליו במאור פנים ואמר:

"אל דאגה! מאומה לא יקרה לך, בא עמי".

הלכו הרב והתלמיד אל ציונו של רבי יצחק גאון, כשהם מבוססים עד ברכיהם באדמה הבוצית והטובענית. בהגיעם אל הציון, השתטח רבי יהודה על הקבר ובבכיות שליש אמר את כל ספר התהלים.

אך השלים הצדיק את ספר התהלים התרחש הנס המופלא… המים החלו להתרחק ולסגת אל תוך נהר החידקל. תוך זמן קצר נעלמו המים מהעיר. כשראו האנשים מרחוק את המים הנסוגים מהעיר, תמהו איש אל רעהו, לא הבינו כיצד התרחש הנס המופלא. רק לאחר זמן, גילה רבי יהושע משה תלמידו של רבי יהודה פתיה את אשר ראה במו עיניו.

————–

זה קרה בחודש אלול

צרור אירועים בתולדות ישראל

חודש אלול הנו החודש האחרון של השנה, על כן הוא נחשב כחודש של חשבון הנפש, כאשר היהודי מסכם את מעשיו ומחדליו במשך השנה ומבטיח לעצמו לתקן את מעשיו להבא.

בראש חודש אלול עלה משה רבינו בפעם השלישית להר סיני כדי לקבל את הלוחות האחרונים. היתה זו עת רצון כאשר בני ישראל התקרבו אל השם, הלוך והתקרב והשם יתברך אף הוא, כביכול, התקרב אל בני ישראל.

התקרבות הדדית זו הגיעה לשיאה ביום העשירי בתשרי, הוא יום הכפורים, כאשר ה` אמר למשה רבנו "סלחתי כדבריך". מאז ועד עתה נותרו ארבעים הימים הללו כימי הרחמים והסליחות של העם היהודי.

בראש חודש אלול התנבא חגי הנביא על בניית הבית השני.

בימי השגשוג והפריחה של ישיבות בבל, היה זה בימי אלול כשנערך שם הכינוס השנתי הגדול שנקרא "ירחי כלה". בכינוסים אלה למדו את כל הדינים שנגעו לחגים הממשמשים ובאים.

בא` אלול (שנת 5064 לבריאת העולם) נפטר רבינו דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם. ביום זה (בשנת 5059 לבריאה"ע) נפטר נכד אחר של הרמב"ם, רבי אברהם ברבי דוד.

בא` באלול שנת 5315 שרף האפיפיור ברומא שורה של ספרים יהודים, ביניהם את התלמוד ואחדים ממפרשיו.

בג` אלול בשנת 4850 לבריאה"ע, כאשר משלחת יהודית רצתה לקחת חלק בטקס הכתרתו של ריכארד הראשון, מלך בריטניה, ערכו תושבי לונדון הנוצריים פוגרום איום ביהודים והרגו בהם עם רב.

בד` אלול שנת 5414 נפטר רבי יום טוב ליפמן הלר, מחבר תוספות יום טוב על המשניות. בה` אלול לקחה יד שמימית את יחזקאל הנביא בציצית ראשו ונשאו לירושלים כדי שישפיע על היהודים שם לחזור בתשובה.

בה` באלול שנת 5379 נפטר רבי שלמה אפרים לינטשייץ, מחבר "עוללות אפרים".

בט` באלול נולד דן בן יעקב שחי 125 שנה.

בי"א אלול שנת 5385 אסר ראש השלטון הטורקי בירושלים את השל"ה הקדוש, יחד עם 15 רבנים אחרים. העצורים הוחזקו במעצר עד אחרי ראש השנה מאחר והשבאים דרשו תמורת שחרורם סכום כסף נכבד.

בח"י אלול (שנת ה` תנ"ח) נולד רבי ישראל בר` אליעזר, הבעל שם טוב, מיסד תנועת החסידות. כעבור 47 שנה, באותו היום עצמו, נולד רבי שניאור זלמן מלאדי, מיסד שיטת חב"ד, מחבר ספר התניא, לקוטי תורה, השו"ע של הרב וכו`.

בח"י אלול נפטר רבי יהודה ליואי, המהר"ל מפראג, בגיל 97 לחייו.

בכ"א אלול נפטר רבי יונתן פראגר, מחבר הספרים אורים ותומים, יערת דבש, כרתי ופלתי ועוד.

כ"ה אלול הוא היום הראשון לבריאת העולם. היה זה היום הראשון של ששת ימי הבראשית. ביום הששי, שהוא א` תשרי, נברא אדם הראשון.

בכ"ה אלול בימי נחמיה סיימו היהודים את ביצור חומת ירושלים.

ביום זה, בשנת 5670 נפטר המגיד מזלוטשוב, רבי יחיאל מיכל, תלמידם של הבעש"ט והמגיד ממזריטש.

בכ"ה אלול בשנת 3600 נמסרה המלכות לידי בית חשמונאים.

חודש אלול "שייך" לשבט זבולון, בעוד שהחודש הקודם, חודש מנחם אב שייך לשבט יששכר. בין שני השבטים הללו היתה קיימת מין שותפות: יששכר ישב ולמד תורה ואילו זבולון (אשר לפי ברכתו "לחוף ימים ישכון") היה הסוחר, הזן ומפרנס שדאג לפרנסתו הוא ופרנסת אחיו שישב ולמד גם בשבילו.

============

עצת הרבי

סוחר עצים מצליח בא פעם אל רבו ובפיו שאלה. הוא רצה לדעת מה מיעץ לו רבו, שהיה ידוע בחכמתו וחסידותו הרבה. בענין מסחרי די חשוב. המדובר היה ביער מסויים שעמד למכירה והסוחר שלנו רצה לדעת אם רבו מיעץ לו לקנות, אם לאו.

הוא שיטח בפני הרבי את ספקותיו לכאן ולכאן המחיר אינו גבוה, אפשר לומר אפילו כי מחיר של "מציאה" הנהו. הצרה שלי שעלי יהיה להשקיע את כל המזומנים אשר בידי כדי לממן את העיסקה. אם אני מצליח, הרי שזה יביא לי עושר רב, אולם מצד שני קיים גם סיכון של הפסד. וכפי שאני מתיעץ עם כבוד קדושתו תמיד בענינים כאלה, לא הייתי רוצה גם עתה לעשות שום צעד לפני שאשמע את חוות דעת כ"ק (כבוד קדושתו) שליט"א (שיחיה לאורך ימים טובים אמן).

עד כאן דברי הסוחר. הרב הרהר רגע שניים, אחר כך אמר לסוחר בזו הלשון: "באופן אישי אני חושב כי העיסקה הזאת אינה בשבילך. כמובן ההחלטה הסופית, כן או לא, נתונה בידך, אולם לעצתי תשמע, תמשוך ידך מהעיסקה".

הסוחר נחל אכזבה עמוקה, אולם יצא מלפני הרבי לשמוע בקולו ולא להיכנס לעסק המוצע.

כעבור זמן קצר ביותר בא אל הרבי סוחר אחר ובפיו שאלה: הוא שואל על אותה עיסקה ממש, אם עליו להשקיע בה אם לאו. בהסבירו לרבי את פרטי ההצעה, אמר הסוחר הזה: "אני מקווה שהשם יעזור לי והעיסקה הזאת תעשיר אותי ותכניס לי רווח הגון. אולם איך יהיה איך שיהיה, לא אכנס לעסק כל עוד כ"ק שליט"א אינו מיעץ לי לעשות זאת".

שוב הרהר הרבי דקה דקותיים אחר כך אמר לסוחר: "אני מאמין שתצליח בעיסקה זו בעזרת השם. לך והשם יברך את יזמתך כדי שתצליח".

הסוחר נפרד מהרבי במצב רוח מרומם. הוא נכנס לעיסקה ובמשך זמן קצר הרוויח הרבה כסף. חלק גדול מסכום הרווח הוא הביא אל הרבי כדי שיחלקנו בין העניים.

ידיעה על הצלחת הסוחר עשתה לה כנפיים. הסוחר הראשון, ששמע אף הוא את הידיעה הזאת, הוכה בתדהמה. הוא נסע אל הרבי ושאל אותו מדוע הוא "העדיף" את הסוחר השני על פניו בענין זה.

"אין לי כל ספק בנכונות העצה שכ"ק נותן – אמר הסוחר – אולם בבקשה, יואיל נא לאמר לי מדוע אמר לי כך ולסוחר השני כך, האם הוא ראוי לזה יותר ממני".

"רחוק ממני הדבר להעדיף אחד על השני" אשי ב הרבי "כל היהודים יקרים לי במידה שווה. אולם ראה נא, כשאתה באת אלי לבקש עצה, אמרת "אם אני אצליח, הרי שזה יביא לי עושר רב" עתה, עם כל הכבוד לכשרונות המסחריים שלך, לא חשבתי לנכון שכדאי לך לסכן לך לסכן סכום כה רב, כשבעיסקה אתה מסתמך רק על עצמך וכשרונותיך המסחריים".

"מצד שני" המשיך הרבי – "כאשר הסוחר השני בא אלי מאוחר יותר ואמר: "אני מקוה שהשם יעזור לי והעיסקה הזאת תעשיר אותי ותכניס לי רווח הגון" זה היה כבר משהו אחר לגמרי. כי האיש הזה הכניס את השם, כביכול, לתוך העסק שלו ועל השם אני בוודאי שיכול לסמוך שיצליח את דרכי האיש, לכן יעצתי לו להכנס לעסק".

בהכנעה עזב היהודי את בית הרבי. הוא למד לקח טוב. לקח שעלה לו בסכום ניכר, אולם אשר בסופו של דבר עשוי להשתלם.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email