כי תבוא |  – מאת הרב עידו ובר שליט"א
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

האדם צריך ליזהר שלא להלעיט את גופו במעדנים…

הוראה למעשה: האדם צריך ליזהר שלא להלעיט את גופו במעדנים וכמו שכתבו בתוספות במסכת כתובות דף ק"ד ע"א בשם המדרש: "עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו".

הוראה למעשה: האדם צריך ליזהר שלא להלעיט את גופו במעדנים וכמו שכתבו בתוספות במסכת כתובות דף ק"ד ע"א בשם המדרש: "עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו".

על יסוד דברי תוספות אלה, ניתן להבין את מה שאמר דוד המלך ע"ה: "ותורתך בתוך מעי", כי לכאורה היה צריך לומר "תורתך בתוך לבי" וכמו שכתוב: "פתח לבי בתורתך", מה הוא איפוא הקשר לבני מעיים עם התורה.

ואולם לפי הדברים הנ"ל מובן, שכניסת דברי התורה לגופו של האדם תלויה באם הוא אוכל לשם שמים או לשם תאוה. ואם האכילה היא לשם שמים, או אז אפילו הוא אוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה` ולתורתו, או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויו"ט, נתברר חיות הבשר והיין, ועולה לה` כעולה וכקרבן. אך מי שהוא כזולל בשר וסובאי יין למלאת תאוות גופו ונפשו הבהמית, יורד חיות הבשר והיין ברע גמור עד אשר ישוב האדם וכו`, ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולעפרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו, אלא א"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש. (תניא קדישא פרק ח` ט`)

המקור בפרשה: שמור ושמעת. פרש"י. שמור זו משנה, שאדם צריך לשמרם בבטנך שלא ישכח, כענין משלי כי נעים כי תשמרם בבטנך. שמירת התורה תלוי בשמירת הבטן וז"ל אור החיים הקדוש (ויקרא י"ח ב`) שמעתי בשם הרב הקדוש מהר"י לוריא זצוק"ל כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מרע לטוב בטבעו ובמזגו ולא ידע מאיזה סיבה והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל וכו` והוא אומרם לעשות רצונך אלקי חפצתי וזה היה לו להיות ותורתך בתוך מעי.

כי בקש להדיחך מעל ה` אלקיך. פירוש ע"פ מ"ש רז"ל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל.

בשביל זה המסית ישראל לע"ז הוא גורם להדיח אותו מהיות חקוק בתפילין של הקב"ה (הגאון בעל אור שמח).

העוסקים ברמז וסוד אין יצה"ר יכול להתגבר בהם (פירוש הגר"א משלי ה` י"ח)

הגאולה לא תהי` רק ע"י לימוד התורה ועיקר הגאולה בלימוד הקבלה (אבן שלמה פרק י"א אות ג`).

נושאים בפרשה

"בנים אתם ל-ה` אלקיכם"

"תניא: "בנים אתם ל-ה` אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים "בנים", אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים "בנים", דברי ר` יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים "בנים ", שנאמר: "בנים סכלים המה", ואומר: "בנים לא אמון בם".

דברי הגמרא הללו מעוררים שתי תמיהות גדולות: א. כיצד יתרץ ר` יהודה את הפסוקים שרבי מאיר מביא בתור ראיה לשיטתו. ב. אם נאמר שישראל נקראים "בנים למקום" רק בשעה שעושים רצונו של מקום, כיצד איפוא מותר ליתן להם צדקה באותה השעה? הרי אם המדובר בדור שאינו כשר, אסור לכאורה ליתן לו צדקה, וכפי שטען טרנוסרופוס הרשע לפני רבי עקיבא (במס` בבא בתרא דף י` ע"א): "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם. אמר לו (רבי עקיבא): "כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתם לגיהנום. אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. שמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוים "עבדים" שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים".

אמר לו ר` עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן (ואנו) קרויים "בנים", דכתיב: "בנים אתם לה` אלקיכם". אמר לו: אתם קרוים "בנים" וקרוים "עבדים". בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "בנים" ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "עבדים". ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום. אמר לו: הרי הוא אומר -"הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא (עכשיו בזמן הגלות) וקאמר (ונאמר על זמן הגלות הזה) "הלא פרוס לרעב לחמך". המהרש"א מסביר ומפרש שטרנוסרופוס סבר שמצות צדקה היא רק בשעה שישראל על אדמתם, אבל כשישראל במאסר הגלות – הם נמשלים לעבד החבוש בבית האסורים שאסור אז לתת לו צדקה. ועל כך השיב לו רבי עקיבא שאף על פי שישראל בגלות, בכל אופן הם עדיין נמשלו לבנים, וכמו שנאמר: "בנים משחיתים", כלומר אף בזמן שהם משחיתים מעשיהם, נקראים בנים ל-ה` וכמו שגם כתוב: "עניים מרודים תביא בית".

על יסוד דברי הגמרא הנ"ל, מתחזקות איפוא שתי השאלות המובאות לעיל (כיצד מתרץ ר` יהודה את כל הפסוקים שהביא רבי מאיר, ואיך מותר ליתן צדקה לעם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום).

בכדי לתרץ את שתי השאלות הללו, חייבים לומר שגם רבי יהודה סובר שישראל נקראים תמיד – בכל מצב שבו הם נמצאים – בנים למקום. אלא שמחלוקתו עם רבי מאיר היא בנוגע לפירושם של הפסוקים המובאים לעיל ("בנים סכלים המה", "בנים לא אמון בם"): רבי יהודה סובר שפסוקים אלה אשר מדברים אודות עם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום, באים לומר שהם נקראים באותה העת "בנים" עם שם לווי, כלומר "בנים" אף על פי שהם משחיתים, "בנים" אף על פי שלא אמון בם. ואילו רבי מאיר סובר שעם ישראל נקראים תמיד – בכל מצב בו הם נמצאים – "בנים" ללא שם לווי, ולשיטתו צריך לשים פסיק לאחר המילה "בנים" המוזכרת בפסוקים אלה ("בנים, משחיתים. בנים, לא אמון בם).

ניתן לומר שזהו הטעם למנהג ישראל לומר בשעה שנותנים צדקה "אלקא דמאיר ענני" כי כאמור לשיטתו של רבי מאיר, עם ישראל נקראים תמיד "בנים" למקום ללא שם לווי.

כתיב: "ואכלתם לפני ה` אלהיכם". וכתיב: "ושמחתם לפני ה` אלהיכם". וביאר בזוהר, בתחלה כשהמקדש היה קיים, היו מתראים לפני הקב"ה, אבל עתה היאך אנו יכולים לקיים (את הציווי) לאכול ולשמוח לפני ה`. אלא, בתחילה כשאדם יושב עצמו לאכול על שלחנו, מברך על הלחם המוציא כו`, וכיון שמברך, באה השכינה לפניו וצריך אז להתחיל לדבר בדברי תורה על השלחן, להיות מקוים בו הפסוק "זה השלחן אשר לפני ה`" ונאמר: "ואכלת שם לפני ה` אלהיך". הואיל ועומד אדם לפני אדונו, צריך לחון את העניים ליתן להם מה שהוא עצמו אוכל. ולא להיות "בלען" על שלחנו בדרך הלעטה ובלענות כמו עשו שנאמר בו: "הלעיטני וגו`" "ובטן רשעים תחסר". ולכן, "ואכלת לפני ה` אלהיך" כתיב ולא לפני כחות החצונים. ולא יעסוק בדברים בטלים כי אם בדברי תורה ובצרכי הסעודה, ואחר כך – "ושמחת לפני ה` אלהיך" בכוס של ברכה שצריך לשמוח ולהראות שמחה כשמברך ולא עצבות כלל, ואז השכינה שורה למעלה על ראשו, והיינו "לפני ה` אלקיך" עד כאן לשון הזוהר. ורמז של שמחה נמצא בכוס של ברכה, שאמרו רז"ל: י` דברים נאמרים בכוס של ברכה כו`, ואנו אין לנו אלא ארבעה וסימנם חמ"שה. והנני אומר שסימנם גם כן – שמח"ה.

"איש כ-מתנת ידו כ-ברכת ה` אלהיך אשר נתן לך". צריך להבין מדוע נכתבו אלו הכפי"ן בפסוק הזה. וההסבר הוא, שאל יחשוב האדם כשהוא מפזר ונותן צדקה, שהוא נותן ממתנת ידו ממש, כי אם משל הקב"ה הוא שהזמין לו ממון זה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". וזהו הפירוש – כ-מתנת ידו ולא מתנת ידו ממש. והפסוק "כברכת ה` אלקיך" בא לומר ולהזהיר גם כן להיפך, היינו שאל תחשוב שברכת ה` אלהיך היא כפשוטה – נותן ומשפיע. זה אינו, כי אין הקב"ה נותן ברכה אלא למי שמתעורר מלמטה, וברכת ה` אלקיך באה מברכת האדם, וכמו שכתוב: "פתוח תפתח" היינו, אם אתה למטה תפתח ידך לעניים, אז הקב"ה פותח גם כן. וכן "נתן תתן". וזהו "כ-ברכת ה`" ולא ברכת ה`, כי ברכת ה` באה מברכתך. ודברים אלו ישים האדם אל לבו כשמפזר ונותן, שאינו נותן את שלו, רק שהופקד בידו מהקב"ה. ויחשוב גם כן שלא יושפע מלמעלה עד שיתעורר מלמטה, על כן צריך להתעורר במצוה זו. (של"ה הק` פר` ראה)

שמעו ותחי נפשכם

על כח הנהגתו יסופר רבות, ונביא אחת מהם, שפעם בישבו בבית דינו שבחצר החורבה עבר דרכו איש, רבי שמואל הסתכל בפניו והכניסו אליו הביתה, בהתבוננו בצורת פניו, ציווה לשמשו, כי יקרא לספר כדי שהלה יכתוב גט לאשתו.

האיש השתומם, מה לי ולו, איזה גט!!!

בקול מצווה פנה אליו רבי שמואל: אמור מהר שמך ושם אשתך, ותצווה את הסופר לכתוב את הגט כדת וכדין.

חרדה נפלה על האיש, ובדלית ברירה מסר את שמו ושם אשתו והגט נכתב.

כשהמגרש עזב ראת ביתו של הרב, שאלהו הדיינים לפשר הדבר, השיב להם רבי שמואל: לפני זמן מה קראתי באחד העתונים כי איש אחד עיגן את אשתו ומבקשים מכל מי שיודע משהו על המעגן שיודיע על כך, על יד המודעה היתה תמונתו של המעגן. בעבור האיש הזה על יד דלת ביתי התבוננתי בפניו וראיתי שזאת היא הצורה של האיש המעגן, על כן גזרתי עליו שיתן גט לאשתו וכפי שאתם רואים הצלחתי לשחרר את המסכנה הזאת מכבלי העיגון…

בית הועד שבחצר החורבה הומה כמרקחה. כל חשובי העדה ישובים שם, מכונסים בתוך עצמם, ואבן כבדה מעיקה על לבם. גניבה נוראה התרחשה בתוככי עיר הקודש, בעצם יום ראש השנה!

כל הממצאים הובילו לכך שידו של יהודי היתה במעל, והרגשה קודרת קיננה בלבבות.

שאון רב עלה מבחוץ. סקרנים וסתם "עמך", עקרות בית והולכי רכיל, ילדים ומבוגרים -כולם עסוקים היו באותה סוגיה, חוקרים ודורשים ומחפשים קצה של חוט שיוביל למציאת הגניבה. הם אינם יכולים לעבור לסדר היום. יש לבער את הרע!

אחד הדיינים שבבית הועד נקש על השולחן ופתח את הדיון.

-"מורי ורבותי", אמר, "עלינו לפרסם בזאת כתב נדוי וחרם על הגנב, באם לא יחזיר את הגניבה בתוך שלשה ימים".

אותות של הסכמה נראו על פני הנאספים. מן החדר הצדדי הובא גליון וניר גדול, קסת דיו ונוצה מחודדת. ברוב חשיבות התישב הסופר והחל כותב את נוסח החרם. האוירה היתה מחושמלת. אף רחש קל לא נשמע. רק קולות הפצפוץ של נוצת האוז המפלסת לה דרך על גבי הדף ומצרפת אות לאות – העידו על מציאותם של חברי בית-הדין בחדר.

רבי שמואל סלנט, שהיה עדיין צעיר לימים, היה היחידי שגיחך למשמע הדברים.

"וכי מה ערך לחרם ונדוי אצל גנב ועובר עבירה?" שאל בתמיהה את הנאספים. "והרי גם קדושת יום הדין לא הרתיעהו מלבצע את הגניבה.

"אכן, צדקו דבריו", נענו הרבנים. "ומה ניתן, אפוא, לעשות?"

רבי שמואל קם מכסאו ופנה אליהם בקול בוטח.

"יכולני להביא בפניכם את הגנב כבר עתה, אולם הנני להתנות עמכם תנאי", אמר והוסיף: "הנני מתנה שתאפשרו לי לעשות כל מה שאמצא לנכון".

דבריו נתקבלו בתדהמה. "מהי כונתו של רבי שמואל? וכי מה הוא מבקש לעשות?" תמהו הכל.

בקשתו נשמעה מוזרה מאד, והכל היו סקרנים לראות איך יפול דבר. הם חזקו את ידיו של רבי שמואל והביעו את הסכמתם לתנאי.

רבי שמואל קרא לשני השמשים הגברתנים של בית הדין, ובקול רם צוה עליהם:

"לכו נא והביאו לפנינו את פלוני מביתו. אם יסרב לכם הביאוהו בכל תוקף, ואל תאמרו לו בשום פנים על שום מה נקרא הוא לכאן".

רחש לחש עבר בין האנשים. היתכן שרבי שמאול אינו שוקל כראוי את מעשיו? לא ולא. כזאת לא יתכן! יש לקיים את התנאי ולחכות בסבלנות להתפתחות הענינים…

כרבע שעה חלפה, ואל חצר החורבה הובא האיש בלוית שני השליחים, ופניו מתממות… הנאספים פינו מיד דרך, והוא הובל אחר כבוד אל בית הדין. הס הושלך בחדר. אב בית הדין קם ממקומו, ובטון תקיף פנה אליו:

עליך להודות כאן, קבל עם ועדה, כי שלחת יד בכסף לא לך, וכי החבאת אותו במקום מסתור".

אף רחש קל לא נשמע. עיניו של האיש קמו בחוריהן, חורון עז כסה את פניו וידיו החלו רועדות. אך הוא לא אבד את עשתונותיו והשיב:

"וכי מדוע חושדים בי? איזה כסף גנבתי? אינני יודע מאומה!"

ספק החל מכרסם בלבו של אב בית הדין, אך חזקו עליו דבריו של רבי שמואל, והוא איים על הגנב:

"הנני להזהירך, כי אם לא תודה על האמת אצוה להלקותך!"

המתח היה עצום, אך הגנב עמד בעקשנותו וסרב להודות במעשה.

"עלילת שוא טפלו עלי!" זעק בחמת זעם. כהרף עין תפסו אותו שני הגברתנים, השכיבוהו על הספסל והחלו להפליא בו את מכותיהם…

מבין שורות הקהל החלו להשמע קולות מחאה וחמלה. מכה אחר מכה נחתה על גבו, וכח הסבל שלו הלך וכשל.

"די! די!" צוח בכאב, "הריני מודה! אני הוא הגנב!" והמלקות פסקו באחת.

"רוח הקודש מפעמת ברבי שמואל!" עבר הקול מפה לאוזן. התדהמה היתה גדולה, ואיש לא פקפק עוד בפקחותו ובראיתו החדה של רבי שמואל.

רק רבי שמואל עצמו לא היה מופתע מן הגילוי המרעיש, והוא נשא את הסברו בפני חבריו:

"וכי סבורים אתם כי רוח הקודש לי?" שאל ונצטחק בטוב לב, "לא מיניה ולא מקצתיה. אלא שביום ראש השנה יצאתי לרגע את בית הכנסת שבחורבה, וראיתי את הברנש הזה רץ במהירות ומביט בכל רגע לאחור. הבנתי כי ודאי עולל משהו, ועתה הוא פוחד פן יתפשוהו בקלקלתו. כששמעתי למחרת היום את דבר הגניבה ידעתי מיד מיהו הגנב"…

כזה היה רבה של ירושלים, אשר גם ביום הדין בין תפלה לתפלה לא שכח לפקוח עין על הנעשה בעירו. והגנב הוביל אחריו את הדינים והראה להם היכן הטמין את הכסף, והעיר ירושלים שככה.

בבקרו של יום חמישי בשבוע, מהרה אשתו של רבי שמואל אל השוק, לבחור לה תרנגולת לכבוד שבת. היא בררה ברר היטב, כדי שתהא התרנגולת צעירה, לא גדולה מדי, ורכה וטעימה לחך. וכטורח הימים ההם עמלו נשים צדקניות, הלכו בעצמן אל השוחט, אחר-כך מרטו את הנוצות, פתחו ובדקו, המליחו, הדיחו, ועוף כשר למהדרין יצא תחת ידיהן.

באותו יום חמישי ישבה הרבנית בחברת שכנתה, ומרטה את הנוצות. רבי שמואל היה אז, כדרכו, בחדר הפנימי, ולפתע גונב לאזניו משפט מתוך שיחת הידידות:

"הראית תרנגולת כזו מימיך?" שאלו אשתו את חברתה.

"משונה, נראית היא לי מזוהמת מאד," נענתה השכנה.

"אכן, מימי לא ראיתי כנים כה רבות רוחשות על צוארה של תרנגולת", הוסיפה הרבנית.

רבי שמואל זינק ממקומו.

"מה? מה אמרת?" קרא אל כוון פתח הבית.

"שום דבר מיוחד", הרגיעה אותו אשתו. "סתם כך דברנו על דבר התרנגולת".

"ומה אמרת על התרנגולת? מה מצאת בה?"

"מצאתי בצווארה אוצרות של כנים! אומרת אני לך, ממש אוצרות!"

"ברוכה את לה`". התרגש רבי שמואל. "זרקי את התרנגולת ולכי קני לך אחרת. תרנגולת זו היא טריפה! טריפה ממש!"

והאשה לא הבינה:

"מה לכנים ולטריפה? מעולם לא שמעתי שכנים תטרפנה תרנגולת?!"

"הביני נא", הסביר לה רבי שמואל. "התרנגולות הבריאות מצליחות בהטית-ראש לנבור בנוצותיהן ולהתנקות מן הכנים. אך תרנגולת זו מפרקתה שבורה, ולכן כל הרחש הזה שבצוארה! הודו לה` כי הצילנו מאכילת טריפות!"

והאשה עמדה משתוממת לנוכח פקחותו של בעלה הגאון…

רבי יהודה פתיה

ואולם עקב מאורע שארע, התפרסם רבינו כבעל מופת ורבים החלו לשחר לפתחו כדי להתברך מפיו ולהושע על ידו. וכך היה המעשה:

בין נשות בגדד התפשט מנהג מוזר שמקורו מן הגויים: כשהיה אחד מבני הבית חולה, היתה האשה לוקחת מים ומלח, לוחשת עליהם, ושופכת את המים בחצר הבית. רבני בגדד עשו את כל אשר לאל ידם כדי לשרש את המנהג הפסול, ואולם מאומה לא עזר כדי לעקור את הדבר. או-אז פרסם רבינו ברבים כי כל מי שיש לו חולה בביתו, יבוא אליו והוא יתפלל עליו, ונתן את הבטחתו שבכך יבריא החולה. מאותו יום והלאה צבאו רבים מיהודי העיר על ביתו של רבי יהודה שיתפלל למען החולים, ואכן תפלתו של הצדיק לא הושבה ריקם החולים התרפאו…

מני אז פסק כליל המנהג שכל רבני בגדד אסרוהו. הכל ידעו כי "איש אלקים" קדוש בישראל בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

שמעו של רבי יהודה פתיה התפרסם בחוצות בבל, רבים היו באים אליו שיאציל עליהם מברכותיו. זה בא להפקד בבנים, וזה בא לבקש שיתפלל על חולה שיש לו בביתו, אלו על פרנסתם המצומצמת. את כולם קיבל רבינו באהבה ובחבה, מעודדם בנימה אבהית ומתפלל עליהם בדמע עד שנושעו מצרתם.

בליל שלישי י"ג בכסלו ארע הדבר: מי החידקל הגואים פרצו בכח אדירים את הסכרים שלצדי הנהר והחלו להציף את הרחובות והבתים. כאחוזי תזזית נמלטו התושבים מבתיהם כל עוד נפשם בם כשהם נושאים בזרועותיהם את ילדיהם. הרהיטים והרכוש נשארו מאחור. כל אלה שהצליחו להמלט מבעוד מועד אל הגבעות שמסביב לעיר הצילו את חייהם. רבים אחרים של הצליחו להמלט מהשטפונות קפחו את חייהם.

כשהם רועדים מפחד ומקור, הביטו הנצולים מרחוק על הבתים שקרסו תחתם מהשטפונות העזים.

גם כשפסקו הגשמים ורוחות הזעף, לא חלפה הצרה. אדרבה, היא התגברה שבעתיים: עקב מצבורי האשפה והצחנה, האויר הורעל ורבים חלו במחלות קשות.

הגאון רבי יהודה פתיה פנה אל תלמידו רבי יהושע משה ושאלו אם יאות לבוא עמו אל קברו של רבי יצחק גאון להתפלל שם על שיפור המצב. התלמיד פער את עיניו בתמיהה…

הרי האיזור כלו מוצף במי השטפונות, איש אינו מהין לגשת את המקום, והנה רבו מבקש ממנו לבוא עמו אל איזור הסכנה…

כשראה רבינו את ארשת הדאגה והפחד שעלתה על פני תלמידו, התחייך אליו במאור פנים ואמר:

"אל דאגה! מאומה לא יקרה לך, בא עמי".

הלכו הרב והתלמיד אל ציונו של רבי יצחק גאון, כשהם מבוססים עד ברכיהם באדמה הבוצית והטובענית. בהגיעם אל הציון, השתטח רבי יהודה על הקבר ובבכיות שליש אמר את כל ספר התהלים.

אך השלים הצדיק את ספר התהלים התרחש הנס המופלא… המים החלו להתרחק ולסגת אל תוך נהר החידקל. תוך זמן קצר נעלמו המים מהעיר. כשראו האנשים מרחוק את המים הנסוגים מהעיר, תמהו איש אל רעהו, לא הבינו כיצד התרחש הנס המופלא. רק לאחר זמן, גילה רבי יהושע משה תלמידו של רבי יהודה פתיה את אשר ראה במו עיניו.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email