בחוקותיי  – מאת הרב עידו ובר שליט"א
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

מדת הבטחון

בטחון שלימות האמונה כמ"ש הרמ"בן בשער הגמול כל הבוטח מאמין ולא כל המאמין בוטח.  בזכות הבטחון זכינו לקבל את התורה ואמרו רז"ל (במדרש רבה שמות ל"ג) אמר הקב"ה מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים וכו` איפה מצינו הבטחון שאבותינו בטחו בהקב"ה זה מצינו ביציאת מצרים כמ"ש כה אמר ה` זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה א) זהו הפירוש ע"י שבטחו בך והלכו במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וכו` עי"ז זכינו ותלמדם חוקי חיים וזהו שממשיכים אח"כ והאר עינינו בתורתך וכו` כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו.

הוראה למעשה: השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת ישראל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב… ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה` שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה` וגו` (רמב"ם סוף הלכות לולב).

לכאורה משמע אע"פ שעובד אלקים רק שאין העבודה וטוב לבב אז יומשך העונש ועבדת את אויביך וזה אינו מובן כי מפני יהיה העונש המר הזה מחמת חסרון השמחה לבד. אך הענין כמ"ש כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ומחמת זה נמשך העונש ואעפ"כ אילו היה עובד את ה` בשמחה של מצוה היה גדול כח שמחה זו שמעורר השמחה למעלה כביכול והיא מבטלת הדינים כי באור פני מלך חיים כו` (עיין בזהר פר` תצוה דף קפ"ד ע"ב) משא"כ תחת אשר לא עבדת בשמחה וכו` נמשך העונש על העבירות אשר אין צדיק בארץ (לקוטי תורה פר` תזריע מבעל התניא).

מקור בהפרשה: וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

הליכות עולם לו

מצות עונג שבת

"משום עונג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ואין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה אדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה ואין לך עונג שבת גדול מזה" (רבינו יונה באגרת התשובה בשם המכילתא והובא בשו"ע הרב בעל התניא סימן ש"ו סעיף כ"א). וזהו שאנו אומרים בתחילת כניסת השבת (בברכת האבות של תפילת ליל שבת) – "מקדש השבת ומברך שביעי לעם מדושני עונג זכר למעשה בראשית" וכוונת הדברים היא, שבכניסת השבת כל ישראל מתפנים מעסקיהם ושמחים לקבל את השבת ואז הם נקראים – "עם מדושני עונג" ועונג רוחני זה אין לכל אומה ולשון.

שכר שבת

"אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר, גזירה משום משא ומתן. כיצד, כגון השוכר את הפועל לשמור לו זרעים או דבר אחר, ומשלם לו בעד כל יום ויום, והוא משמרם גם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור – אפילו פירות המחוברים, לא יתן בעד יום השבת… וכן הדין במשכיר חדר לחבירו… וכן הדין במלוי בריבית לנכרים…" שו"ע הרב סימן ש"ו סעיף ח`, ט`. צ"ע במה שנוהגין היום

שמעו ותחי נפשכם

הצדיק רבי משה מקוברין, שהה פעם בעיר "ברייסין" ונתאכסן ב"שטיבל" (בבית התפילה) של חסידי רייסין. עשו לכבודו סעודת ערב גדולה, וכל החסידים וראשי הקהילה נתאספו ובאו לכבודו. הצדיק אמר תורה, וכל המסובים ישבו והקשיבו בדרך ארץ. ובקצה השולחן עמד חסיד אחד ושוחח בחשאי עם חברו. תוך כדי שיחה, אמר לו חברו: "הס! אין זו ממידת דרך ארץ לשוחח בשעת עריכת ה"שולחן" של הצדיק. האיש המשוחח שתק ולא השיב כלום, אבל בלבו חשב: "הלא הוא איננו הרבי שלי". פתאום, באמצע אמירת התורה, אמר הצדיק: "המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה".

לא הבינו המסובים למי התכוין הצדיק, ואולם אותו האיש המשוחח, חשב בלבו: "האומנם הוא התכון אלי? הרי לי יש רבי אחר".

והצדיק אמר בשנית: "המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שרבו – הוא אחר, ולא זה, כמהרהר אחר השכינה".

הרגיש האיש שכנראה מתכוין הצדיק אליו, ובכל זאת חשב בלבו: "הרי יתכן שבין כל הקהל הרב הזה, יש מי שהוא אחר, שאליו נתכוין, ולא אלי, שהרי הוא אינו מכיר אותי כלל".

ואז הצדיק אמר בשלישית: "המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שהרבי התכוין לאחר ולא אליו, כמהרהר אחר השכינה".

ואז הבין האיש היטב, שאליו מכוונים הדברים.

בעבר הלא רחוק, היה מנהג בקהילות ישראל, שיהודי אחד מבני הקהילה, יעורר מידי בוקר את היהודים לעבודת הבורא. כזה היה רבי שלום הירושלמי. כשנתיים לאחר שעלה רבי שלום לירושלים, נפטר רבי בעריל וועקער ("המעורר") שעסק במקצוע זה למעלה מעשרים שנה. הלה, היה ידידו של רבי שלום, והוא השאיר אחריו צוואה כי הוא מוסר לו את מקצועו – לעורר את יהודי ירושלים בעלות השחר לקום לעבודת הבורא. ומאז, לילה לילה, היה רבי שלום קם ל"חצות" ואחרי גומרו את אמירת "תיקון חצות" ופרק יום התהלים, היה יוצא לבדו כאשר פנסו בידו, לחוצות ירושלים וקורא בניגון מרגש: "קומו, קומו, לעבודת הבורא יתברך שמו!". תחילה התהלך בחוצות העיר העתיקה, ומשם היה פונה ויוצא את "שער יפו" וממשיך בקריאתו ברחובות ובשכונות של העיר החדשה דאז, כגון "מאה שערים", "נחלת שבעה", "ימין משה" ועוד, ומשהאיר השחר היה חוזר לחורבה להתפלל "וותיקין".

נוטרי העיר הערביים, ברחובות ובשכונות, שכבר הכירו אותו יפה, היו מלוים אותו בדרכו ומהם היו כאלה שאפילו עזרו לו גם בניגונו.

לא חום ולא קור עכבו את רבי שלום מעבודתו. באחד הימים, כאשר רבי שלום מתהלך לו כדרכו באשמורת הבוקר ומפזם לו את פזמונו היומיומי, ארב לו אחד מ"משכילי העיר" – אשר שנה ופירש בילדותו לבתי-ספר החילוניים שנאסרו על-ידי גדולי ירושלים, ושפך על פניו עביט של שופכין…

רבי שלום לא סיפר את הדבר לאף אדם, ורק בני משפחתו של ה"משכיל" ידעו על-כך. והנה, עוד באותו היום – מת הלה באופן פתאומי. בתחילה לא נטו בני משפחת המת לקשר את ענין מותו עם הכלמתו ופגיעתו ברבי שלום, ואולם תוך ימים אחדים נוכחו בכך עין בעין.

יומיים לאחר מעשה זה, ורבי שלום עובר בדרכו ליד הבית של אותו המשכיל, והנה הופיע לפניו כלב גדול. מראהו היה איום. הוא היה שחור מפחם. הכלב רץ לקראת רבי שלום בתנופה אחת, והחל לרבוץ לידו וליילל. ואולם, לא איש כרבי שלום הגבור, ירתע מכך. הוא המשיך בדרכו עד שסיים את עבודת יומו, והכלב רץ אחריו כל הדרך. "וכי מה יש בכך", חושב רבי שלום לעצמו, "זה סתם כלב שוטה שנשרך אחרי…"

ואולם, גם למחרת חזר על עצמו אותו המעשה: רבי שלום עבר על יד הבית שם הכלימו המשכיל ההוא, והנה אותו הכלב רץ לקראתו ביללה ורבץ על-ידו. רבי שלום ממשיך בדרכו והכלב אחריו. גם הפעם לא שת רבי שלום לבו לכך. ואולם, כאשר חזר הדבר בשלישית וברביעית, נוכח רבי שלום שיש דברים בגו. וביום החמישי להשנות מעשה זה, עלה רבי שלום לבית-הדין שבחצר ה"חורבה" וסיפר בהתרגשות את סודו.

רבני ירושלם שמעו את ספורו בחרדה. בתחלה נטו לראות בדבריו הזיה בלבד, אך רבי שלום כבר דאג לכך מתחילה. הוא קרא לשני עדים מחכמי הישיבות בירושלים שעוד מבאשמורת אותו היום, הועיד אותם לראות את המחזה, והללו העידו כי כל דבריו – הם אמת. והם גם הוסיפו שסיפרו על כך לבני משפחת המת, והללו סירבו בתחילה להאמין לסיפור זה. ואולם כאשר אחד מבני המשפחה קרא מתוך שחוק, לעבר הכלב את שמו של הנפטר, התחיל הכלב להשתולל ולקפוץ מתוך זעם כנגד חלון הבית, ואז הם הבינו שאכן יש דברים בגו. "עתה" – סיפרו העדים – "בני המשפחה שבורים ורצוצים, ומוכנים לקבל "סדר תשובה" אשר יורו להם חברי בית -הדין.

הרבנים התייעצו ביניהם וכיון שנוכחו כי לפניהם ענין חמור מאד, הוחלט לבקש את רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ששימש גם כאב בית-הדין, להשתתף בדין-תורה מסובך זה.

לא פעם היה רבי חיים משתתף בדיני – תורה מסובכים, אך זה תקופה ארוכה אשר חולשתו גברה והוא מיעט להופיע. אך עתה, לא ויתרו הרבנים, וראש בית הדין הגאון רבי מרדכי ליב רובין, ירד בעצמו לבית הרב ב"בתי מחסה" כדי לבקשו להשתתף בדין תורה זה. כאשר הגיע לביתו,   סיפר רבי מרדכי ליב לרבי חיים, את הסיפור אודות רבי שלום הגיבור, והוסיף שחברי בית-הדין יושבים ומצפים שרבי חיים ישתתף במושב הדין-תורה.

הרב שמע את הדברים והסכים לעלות מיד לבית-הדין. הוא הכיר יפה את רבי שלום, אשר היה מאוכלי שולחנו הקבועים בכל שבת ובמועדים. הרב לא היה צריך, על כן, לעדות כל שהיא שתאמת את סיפורו של רבי שלום. הוא ידע כי אם רבי שלום מספר, אין זו הזיה כלל, והכל אמת לאמיתה.

רבי חיים הופיע בבית-הדין, והרבנים וכל הקהל שנוכח שם, חרדו לקראתו. לפי פקודתו, נשלח שמש בית-הדין להביא מיד את המשפחה של הנפטר. המשפחה הגיעה לאחר שעה קלה, בפנים מוכלמות. לאחר שהסתיים הדיון, נתכבד ראש בית-הדין הגאון רבי מרדכי ליב, בקריאת פסק הדין. רבי מרדכי ליב התייצב למול המשפחה, וקרא בקול רם את פסק הדין:

"אביכם חטא בעוון כבד מנשוא, הוא רצה להשתיק את קולו של ישראל-סבא אשר עורר בלילה את יהודי ירושלים לעבודת בוראם, לכן נענש קשות ונשמתו נתגלגלה בכלב, אשר מפריע את מנוחתכם גם בשעה שאחרים מחליפים ואוצרים כח לתורה ולתפילה".

"לפי הצעתו של הרב ובהסכמת חברי הרבנים" – ממשיך ראש בית-הדין בדבריו התקיפים – "הננו לקבוע לכם סדר תשובה כדלהלן:

היות ובירושלים נמצאים ברוך השם, הרבה בתי-כנסיות ורבים עוסקים בהם בתורה – ענין אשר אביכם רצה לעקור, הצעתנו היא כדלהלן: אחרי שתבקשו את סליחתו של רבי שלום, תתחילו מהיום והלאה לספק ללומדי התורה בבתי המדרשות, משקה חם בכל לילה. ובלילות החורף הקרים, תספקו גם עצים להסקה – ובזה יכופר עון אביכם"…

בני המשפחה קבלו את ההצעה על אתר, בכתב ובקבלת קנין. ואכן עד השנים האחרונות היתה משפחה זו מוליכה בכל לילה, תה וקפה חם לבתי הכנסיות ובתי המדרשות עבור העוסקים בתורה, ועד לימינו אנו, מוסיף אחד מנכדי המת לספק חומר להסקה בלילות החורף לבתי הכנסיות בירושלים.

ההסכם נכתב ונחתם וראש בית הדין פנה ואמר לרבי שלום: "אתה רבי שלום, מצווה כעת לעשות את המעשה הבא: כאשר תפגש שוב בנפש דוויה זו, אמור לה בשם רבה של ירושלים וחברי בית הדין, כי היא כבר באה על תיקונה… וגם אתה מוחל לה בלב שלם…"

רבי שלום הרים מעט את ראשו הכפוף, ונענעו לאות הסכמה.

למחרת, רבי שלום יוצא ל"עבודתו", הוא עובר שוב ליד ביתו של המת, והכלב לקראתו. ואז, רבי שלום נזכר בדבריו של רבי מרדכי לייב. מיד הוא קרא בחזקה לעבר אותו הכלב: "בשם רבה של ירושלים הגאון רבי חיים זוננפעלד ובשם בית-הדין בעיר הקודש, הנני להודיעך כי נשמתך באה על תיקונה, וגם אני – הריני מוחל לך בלב שלם…"

כהרף עין נעלם הכלב מעיניו של רבי שלום, ומאז לא הופיע עוד…

                                       (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email