parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת בהר

הוראה למעשה: האדם צריך לכוון בלבו בשעת התפלה לפירוש המילים שמוציא משפתיו, "ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם – היה מסדר דברו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהלא הוא חוקר כל המחשבות".

המקור בפרשה: הפסוק "ויראת מאלוקיך" מוזכר בשלושה מקומות בפרשתנו: א. "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" – "שלא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו (בכדי שתצמח ליועץ עצמו תועלת מכך). ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר: "ויראת מאלוקיך" היודע מחשבות – הוא יודע כל דבר המסור ללב (רש"י) נתן ללמוד שגם בשעה שהאדם מתנהג ב"עשה טוב" עליו לקיים את הפסוק "ויראת מאלקיך", היינו שלא תהיה תפילתו אחד בפה ואחד בלב, וכמו שהנביא אומר: "בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני", "כי מה לי סור מרע ומה לי ועשה טוב, הכל מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ב"ה".

הוראה למעשה: האדם צריך לבטוח בבטחון מלא בקב"ה, היינו שלא לחקור מה עתיד להיות עמו, כמו שכתוב: "הולך תום ילך בטח" ובכך הוא יקיים את הפסוק – "השלך על ה` יהבך והוא יכלכלך" ואז יקויים בו הפסוק – "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

המקור בפרשה: "וכי תאמרו מה נאכל וגו` וצויתי את ברכתי" – "אילו לא אמרתם מה נאכל – היתה הארץ נותנת את הפירות המופקדים בידה, כמו שאומר הפסוק: "ונתנה הארץ פריה". אבל לפי שאמרתם – "מה נאכל", ולא היה לכם בטחון בי, ונעשיתם קטני אמונה – גרם הדבר שאצטרך לצוות על הברכה – "וצויתי את ברכתי".4

דברים אלה אמורים בכל הנוגע לענינים הגשמיים. ואולם בנוגע לעניינים הרוחניים, צריך האדם לדאוג על עתידו הרוחני, וכלשונו של החתם סופר על הפסוק דלעיל: "וכי תאמרו מה נאכל" – הכתוב מרמז על הצדיקים שדואגים ואומרים: מה נאכל לעולם הבא המכונה יום השביעי, הרי בידינו אין מעשה טוב אחד, "הן לא נזרע ולא נאסוף" מעשי העולם הבא. על זה הבטיח הכתוב שמי שאומר כך – בטוח הוא שיצוה ה` את ברכתו לו – "וצויתי את הברכה"5.

הוראה למעשה: האדם מצווה למלא את תכלית בריאתו בעולם – ללמוד תורה בעמל וביגיעה, וכמאמר חז"ל: "אם למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".1

עוד אמרו חז"ל: "כל אדם לעמל נברא… שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", "הוי אומר – לעמל תורה נברא".

תגמול השכר שמקבל האדם עבור למוד התורה שלו הוא כפי ערך העמל והיגיעה שהשקיע בתורה, וכלשון חז"ל: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר"3 ומשמעותם של דברי חז"ל אלה – כך הם: הנוהג בעולם הוא – שמשלמים שכר לבעל המלאכה עבור איכות הדבר שיצא מתחת ידיו, ולא עבור העמל והיגיעה שהשקיע בשעת עשיתו. אולם אצל הקב"ה לא כך הם פני הדברים.

השי"ת משלם שכר עבור המאמץ והיגיעה שמשקיע האדם בלמוד התורה, וכלשון חז"ל -"לפום צערא אגרא"4, ודוקא ע"י העמל הרב והיגיעה העצומה – מתקיימים דברי התורה בלומדיהם, שהרי "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלה שלומדים מתוך עדון, ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם"5.

המקור בפרשה: "אם בחוקותי תלכו" – "תהיו עמלים בתורה שזהו ההליכה בתורה".

"ההליכה היא ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה"6.

"המשמעות של "ממית עצמו עליה" הינה: האדם צריך לעסוק בפלפול במשא ומתן של תורה בכדי שיהי` עמל בתורה, וכנוסח ברכת התורה – "לעסוק בדברי תורה", היינו דרך טורח ועסק"7.

נושאים בפרשה

"כי ימוך אחיך וגו`".

פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו – "בעצלתים ימך המקרה", ואמרו ז"ל: עשיתם לאותו שנאמר בו – "המקרה במים עליותיו" – מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים. ואמר: "ומכר מאחוזתו", ירצה – על המשכן, משכן העדות, אשר הוא אחוזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל בפירוש פסוק – "מזמור לאסף באו גוים" וגו`.

והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה`, על דרך אומרו: "בקרובי אקדש", הוא יגאל ממכר אחיו, וכי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" כביכול, דכתיב: "למען אחי ורעי", והגאולה תהיה – בהבעיר לבות בני אדם, ויאמר להם – הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלקי עולם ברוך הוא לעד. וימאיס בעיניו תאוות הנדמים, ויעירם בחשק הרוחני – גם נרגש לבעל נפש כל חי, עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה` ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה` עלבון הבית העלוב". (אור החיים הק`)

תשעה טעמים לכך שבתורה כתוב רק השכר הגשמי עבור קיום המצוות.

א. כל היעודים הכתובים בתורה אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד ר"ל, שאם תשמור מצותי – אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחלאים ורעב ויגון, באופן שתוכל לעבוד את ה` בלא שום מונע. אבל עיקר השכר של העוה"ב אינו נזכר כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר או מיראת העונש (רמב"ם בספר המדע).

ב. התורה ניתנה לכל ודברי העוה"ב לא יבינו (אלא) אחד מני אלף, כי עמוק הוא (הראב"ע בפ` האזינו)

ג. כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דרך טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם כשאין עושין רצונו של מקום ב"ה. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה – זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא (דעת רבינו בחיי הזקן הובא באבן עזרא פר` האזינו)

ד. בימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השי"ת והיו טוענים שכל הנעשה בעולם – הכל בהכרח רצה הקב"ה לאמת ההשגחה ע"י יעודים אלו, שכולם יראו שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה ואילו היה מיועד להם שכר רוחני, עדיין ישארו בכפירה הזאת (ספר הכוזרי ורבינו נסים).

ה. קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות, וכשנתן הקב"ה את התורה ומנעם מן אותן העבודות, הוצרך להבטיחם שע"י שמירת התורה יזכו לאותן היעודים וע"י עבודת עבודה זרה יחסרו כל.

רזי התורה

ו. הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם, שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר.

ז. כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחרי רובו ויעוד הגשמים והתבואות והשלום וכיוצא בהם – יהיה לכל ישראל כאחד, אבל השכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה, אלא כל איש בפני עצמו ניזון שם על פי מעשיו (ספר העיקרים, רמב"ן פר` עקב) (מלוקט מכלי יקר).

ח. בכדי לנסות אותנו – האם נעשה את המצות בשביל לקבל את היעודים האלו, או שנקיימן לשמו ית` – "כאשר ציוני ה` אלקי" – שלא על מנת לקבל פרס, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה – אוהבי (לשון הרמב"ם הלכות תשובה פר` י`)

וזה שכתוב על אברהם: "וילך כאשר דבר אליו ה`" ופירש האור החיים הק`: התורה באה בזאת לספר שלמרות שהקב"ה הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול" וכו`, לא מפני זה הלך, אלא כאשר ציוה אליו ה`. וזה היה הנסיון ב"לך לך". ואברהם עמד בנסיון זה כמו שכתוב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

ט. בכדי להבין מדוע נזכרו בתורה היעודים הגשמיים צריכים להקדים ולומר שהתורה כתובה בלשון הקודש. לשון הקודש אינה כשאר הלשונות שהן הסכמות האומות (עיין ר"נ ריש נדרים). האותיות של לשון הקודש הם קדושות ונחצבות מלמעלה. לדוגמא: העין לא נקראת "עין" מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקראת עין באמת. וכן היד לא נקראת "יד" בעצם אלא מפני הפעולות הנמשכות ממנה. הפירוש האמיתי של המילה "עין" הוא ענין ההשגחה האלקית שממנו ית` משתלשלות אלפי אלפים ורבבות מדרגות בלי ערך זה לזה עד שבאדם – הראיה הגשמית שלו נקראת עין. והוא הדין בנוגע ל"יד": חסד נקרא "דרועא ימינא" היינו יד – ידו הימנית כביכול של הקב"ה. וכן הוא הענין בכל השמות של איברי קומת האדם אשר מקורם הם בו ית`, ובהשתלשלות ממדריגה למדריגה מכונים בהשאלה באלו התיבות. וזהו שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו" וכן כתוב – "על הכסא דמות כמראה אדם" רצה לומר: האדם כולל בתוכו את כל האיברים – יד, עין, שהם חסדו והשגחתו ית` וכן כולם. וזהו לשון הקודש שמורה על הנהגתו יתברך ואנו משתמשים בה בדרך השאלה, ובאמת הוא ית` – סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות. וזאת היתה חכמת האדם הראשון בקריאת השמות לכל הנבראים. הוא קרא שם לכל נברא ונברא – כפי שורשו למעלה.

מכל הנ"ל מתבאר איפוא שהקושיא – מדוע לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה – יסודה בטעות, שכן אדרבה – היעודים הרוחניים הם בעצם אלה שהוזכרו בתורה, ואילו היעודים הגשמיים נזכרו רק בהשאלה, ולדוגמא: "ונתתי גשמיכם בעתם" – אלו הטפות היורדות – שאינן נקראות גשם בעצם, כי תיבת "גשם" הוא לשון קודש, ורק כח ההשפעה נקרא גשם – למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשלת ההשפעה עד שבעולם הגשמי – מושפעות אלו הטיפות המגדלות התבואה, וכך הן כל התיבות של היעודים. ברוך החונן לאדם דעת (מתוך ספר השל"ה דף קס"א ועיין באריכות יותר בדף י"ג – י"ד).

ענין זה שבתורה כתובים בעצם היעודים הרוחניים, מצוי גם בפירושו של רש"י – רבן של ישראל: על הפסוק – "והתהלכתי בתוככם" כותב רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן – כאחד מכם". ניתן לומר שזוהי מדה כנגד מדה, כלומר: על ידי שנקיים "בחוקתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה, ומשמעותו "שאדם לומד תורה בעיון, כל כולו הולך ונכנס בתוך הענין שלומד, (יקויים בנו) שאטייל אתכם בגן עדן – שזהו העונג האלקי – שנכנס בתוך האדם אשר מתייגע בתורה, שהתורה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים א"ס ב"ה" (עיין בתניא פרק ה`)

הליכות עולם לו

זהירות מעניני ריבית ואבק ריבית

"צריכים להיזהר ברבית, וכמה לאוין נאמרו בו, ואפילו הלוה – הנותנו, והערב, והעדים עוברים" (על לאוין אלה אם לא נזהרים בהלכות הללו).6

"לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת הזמן – אסור, כגון: להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו, ואין צורך לומר לקלסו בפניו, או להודות ולהחזיק לו טובה, או לברכו בפניו על שהלוהו, או על שהרחיב לו זמן, שנאמר: "נשך כל דבר אשר ישך" אפילו דבור אסור. ואם צריך שילוהו או שירחיב לו זמן – יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חנופות דברים אחרים…

ואפילו אם הוא מלוה מנה לחבירו על מנת שיתן (הלוה) דינר או פחות למי שאין המלוה חייב לו כלום, או אפילו לצדקה, הרי זה רבית גמורה של תורה כאילו נתנה לו לידו כיון שנתנו בשליחותו, ואפילו לא אמר המלוה כך בפירוש, אלא הלוה מעצמו אמר כך והוא מלוה לו בשביל כך" יש בכך משום רבית גמורה מן התורה.

ומענין לענין באותו הענין:

ישנם אנשים שמקבלים שיקים דחויים (היינו: לפני הגעת זמן הפרעון של הש`ק) ונותנים עבור אותם הש`קים, כסף מזומן, ולאחר מכן הם מבקשים איזה תרומה לצדקה. מעשה זה הינו ריבית גמורה. העצה היעוצה על מנת להמנע מכך, היא – שהם יגידו בפה מלא שברצונם לקבל שכר טרחה עבור פרעון השי`ק.

רזי התורה

"לא תעשו לכם אלילים".

אלילים – הוא לשון אל, כלומר – כלא הן חשיבין, (כך פי` רש"י ז"ל). על פי פירושו זה של רש"י אפשר לבאר שכוונת הפסוק "לא תעשו לכם אלילים", כך היא: לא תחזיקו עצמכם כלא, אלא צריך שתדעו ערככם, הואיל ואתם עבדי ואני אלקיכם, ובערך הזה – העריכו עצמכם, כי בזה תבאו לידי עבודה מאהבה, וכשתדעו גדולתו וגבורתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בכם מכל העמים – אז יתוסף בכם אהבה יתירה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "דע את אלהי אביך ועבדהו", ודע למי אתה עובד ומי הוא אלהיך, ותאמר – אשרינו מה טוב חלקנו שבחר בנו ולקחנו לחלקו, שנאמר: "כי חלק ה` עמו".

השפלות היא טובה כנגד היצר שלא יתגרה בגאוה, אבל נגד העבודה – צריך שישמח ויעריך עצמו שהוא עבד מלך, ומתוך כך יבא לעבדו בשמחה, שהיא עיקר העבודה, שנאמר: "עבדו את ה` בשמחה". אם כן, לזה אמר – "לא תעשו לכם אלילם ופסל", כלומר שלא תחזיקו עצמכם כלא, וכפסולים לעבודתו, הואיל ואני ה` אלהיכם. (שפתי כהן מגורי האר"י ז"ל, פרשת בהר)

פתגמים קצרים ולענין

מתי המחלוקת היא לשם שמים ומתי לא.

"אם בעלי הריב הם אוהבים בלב ונפש זולת הדבר שחולקים בו, זהו אות שמחלוקתם היא לשם שמים. אבל אם הם נוטרים שנאה זה לזה בשל הריב ביניהם, זהו אות שמחלוקתם היא לא לשם שמים". (הגאון רבינו יהונתן מאיבשיץ ז"ל בספרו יערת דבש ח"ג נ"ג).

ההתלהבות בעבודת ה`

"בין קרירות בעבודת ה`, לכפירה, מבדילה מחיצה דקה. לימוד התורה והתפלה צריכים לעשות מתוך התלהבות הלב שכל עצמותי תאמרנה". (לוח היום יום בשם אדמו"ר הרש"ב מליובוויטש נ"ע)

השמחה הגדולה במירון – בחינוך הפיאות של הילדים

"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

החיזוק שהנער מקבל בילדותו – צריך לישאר אצלו גם בעת זקנתו. ולדוגמא: ענין החינוך של עשיית פאותיו של הילד מתוך שמחה וטוב לבב – משאיר בו רושם עד לימי זקנתו.

בכתבי האריז"ל מובא בנוגע לפיאותיו של יהודי: "כמו שבנזיר כתיב – "גדל יהי` פרע שער ראשו" ומכאן – שיש קדושה בהשערות, על דרך זה אצל כל יהודי – ישנה קדושה בפיאות הראש והזקן". ואולם בעוונותינו הרבים, רואים שישנם כאלו אשר מורידים פיאותיהם, וראוי איפוא להניא אותם מלעשות כך.

שמעו ותחי נפשכם

הרב אפרים זלמן הלפרין זצ"ל, מיסד מפעל טהרת המשפחה, שימש שנים רבות כרב בארצות הברית. ולאחר שעלה לארץ, נתקשר באדמו"ר מזוויהל, וידו לא משה מתוך ידו.

והנה, כשהגיע לארץ קיבל מברק ממשפחתו שבקנדה, ובו היה כתוב שנכדו נפצע בתאונת דרכים קשה ומצבו חמור, ומבקשים ממנו לקבץ מנין אנשים בכדי שיאמרו תהילים לרפואתו. מיד לאחר שקרא את המברק, קיבץ במהירות מנין יהודים לומר תהילים. לאחר שסיימו את אמירת התהלים, ניגש הרב יצחק דוד ברנשטיין אל רבי אפרים, והציע לו להכנס עמו לרבי מזוועהיל. היה זה לפני שרבי אפרים התוודע אל הרבי מזוויעהל. נענה הרב הלפרין להצעה, ושניהם שמו פניהם לביתו של הרבי.

כאשר הגיעו לביתו, נאמר להם שהרבי נמצא במקוה. נגשו למקוה, בבואם לשם מצאו את הרבי היה רבנו במים, מיד הושיט רבי יצחק דוד את המברק לרבי. הטביל הרבי ראשו ולאחר שהוציאו בחזרה, החל לקרוא את המברק בקול. ואולם הוא קרא את דברים באופן הפוך ממה שנאמר במברק המקורי. הוא קרא מהמברק – שהילד בריא… והכל בסדר…

נפנה הרב יצחק דוד אל הרב הלפרין ושאלו אם הוא שומע מה שהרבי קורא..

האם הרבי אינו רואה מה שכתוב במברק? שאל הרב הלפרין בתמיה. הוא לא יכל להאמין למה שמתרחש לנגד עיניו.

והנה החל רבנו קורא שנית, כשהמברק לנגד עיניו. הוא קרא בדיוק כבפעם הראשונה, והכל נהפך לטוב על ידו…

אם הרבי מזוועהיל קורא כך – יכול אתה להיות רגוע, אמר לבסוף רבי יצחק דוד בפנים צוהלות לעברו של הרב הלפרין. אין מקום לדאגה מעתה – הרגיעו.

הרב הלפרין המתין לצאת השבת ואז התקשר טלפונית למשפחתו בקנדה, והוא נתבשר שהילד מחלים ב"ה ומצבו הולך ומשתפר. היתה זו דרישת שלום מרגיעה ביותר…

שאל רבי יצחק דוד מתי חל המפנה לטובה במצבו של הילד. השיבו לו שהמצב החל להשתפר באותה עת בה עמד ליד הרבי במקוה, כשהרבי קורא לפניו את תוכן המברק בלשונו ממתיק ומהפך לטוב ולרחמים. מאז התוודע הרב אפרים זלמן הלפרין לגדולתו של רבנו וידו לא משה מתוך ידו.

עגמת נפש רבה נגרמה לצדיק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב בשל התקלות המוזרות שפקדוהו הפעם. היה זה יום שישי, והוא היה בדרכו אל רבו הבעל שם טוב, אצלו קיווה לעשות את השבת.

זה רק חלפה מרכבתו על פני כפר קטן ששמו יצא בכל הסביבה, לאו דוקא לשבח. בכפר הזה התגורר יהודי שהכול הכירוהו כאדם רע מעללים. הפונדק של הכפר, ששימש גם בית מזיגה, היה נתון בידיו בחכירה, והוא לא היה מניח לשום יהודי להתאכסן בו. היהודים באיזור נמנעו מלהציג את כפות רגליהם על מפתן הבית, ואילו עבור הזרים העמיד בעל הפונדק שומר מיוחד שדאג להרחיקם מהסביבה.

עגלת הצדיק רבי מיכל לא הרחיקה מהכפר, והנה נשבר אופן העגלה. העגלון נאלץ ליטול עמו את האופן השבור אל הכפר כדי לתקנו. מלאכת התיקון נמשכה זמן רב, ועד שהאיש שב עם האופן והתקינו בעגלה, כבר היתה השעה מאוחרת למדי.

הצדיק ראה שכבר לא יספיקו להגיע למז`יבוז` קודם השבת ?? העגלון כדי שלפחות יעשו את השבת בעיר הסמוכה. אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה` היא תקום. העגלה לא הספיקה לנסוע אלא דקות מעטות, כשלפתע נשבר גם האופן השני.

עתה היה ברור לרבי מיכל, שמן השמים מעכבים אותם, כדי שיעשו את השבת בכפר. העגלון ניסה להניאו ממחשבתו זו באמרו, שהיהודי הרשע יגרשם ככלבים, וחבל להתבזות ולזכות במנת חרפות וגידופים. אולם הצדיק הביע את בטחונו, כי הם יעשו את השבת בביתו של היהודי.

מטבעות כסף אחדות ששולשלו לידיו של השומר, עשאוהו כחירש לא ישמע וכעיוור לא יראה, והצדיק ומלווהו נכנסו היישר אל הפונדק וביקשו את רשות בעליו לשהות במקום ביום שבת קודש.

"מי הכניס אתכם לכאן ?!", צעק לעברם האיש.

רבי מיכל לא התרגש כלל מצעקותיו. "אופן העגלה שלנו נשבר ליד הכפר, ואנו מבקשים לשבות כאן ביום השבת", אמר בנחת.

"הסתלקו מכאן מיד, לפני שאשסה בכם את כלבי", השתולל האיש, כשפניו אדומות מזעם.

רבי מיכל, בקול רגוע ושליו, השיבו: "איננו מבקשים ממך לא אוכל ולא משקה, רק לשבות כאן ".

דבריו השלווים וארשת פניו האצילית פעלו את פעולתם בצורה מדהימה. זעמו של האיש שכך מעט, ולהפתעת העגלון ניאות להם, והעמיד לרשותם חדר למשך השבת.

"אינני זקוק שתשלמו לי", אמר לאורחיו, "רק זאת אבקש מכם, שלא תספרו לאיש שהתארחתם בביתי, כדי שלא ישתרש כאן המנהג הרע של הכנסת אורחים ".

השבת עברה עליהם במנוחה יחסית. רבי מיכל ומלווהו קידשו על היין שהיה עמם וסעדו את ליבם במעט המזון שנשאר בידיהם. את בעל הבית כמעט לא ראו במשך השבת. הוא היה עסוק בענייניו והתעלם לחלוטין מנוכחותם של אורחיו. הם דווקא שמחו על כך, שכן חששו שמא יפריע את שבתם.

כשהגיע רבי מיכל לבעש"ט, שאלו רבו היכן עשה את השבת. ניכר היה שהבעש"ט מאזין היטב לתיאורו של תלמידו על אותו יהודי בעל הפונדק. עיניו הטהורות היו נעוצות בנקודה כלשהי בחלל, והוא שקע במחשבות. אך רבי מיכל לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת.

בדרכו חזרה, כשהגיע לעיר הסמוכה לאותו כפר, מצא את אשתו של היהודי, בוכייה, עומדת עם עגלה בשער העיר, לתדהמתו אמרה לו, כי בעלה נפטר ומוטל בעגלה, ולפני מותו ציווה עליה להמתין בשער העיר לאיש ששבת אצלם בשבת ולגלות לו את סודו.

האשה סיפרה לו, כי בעלה היה צדיק גדול, שהסתיר את עצמו כל ימיו. היא ציינה שלא תוכל לספר לו על כל צדקותיו, רק זאת שיש בעיר יהודי שידוע כמכניס אורחים וכבעל צדקה גדול, שהוא עצמו היה יהודי רגיל לגמרי, אלא שבעלה שילם לו עבור כל מעשי הצדקה שעשה, מבלי שאיש יידע על כך.

רבי מיכל נחרד ומיהר להיכנס העירה ולספר לתושבים על הגילוי. הוא מצא את האנשים שמחים וצוהלים על שנפטרו מאותו רשע. הם גם תיכננו לבקש מאשת הנפטר סכום גבוה עבור הקבורה, כדי לכפר על כך שבחייו לא נתן פרוטה לשום עניין יהודי, כפי שהתבטאו.

רבי מיכל מיהר להסות את הנוכחים, וסיפר להם את דברי האשה. בתחילה גיחכו האנשים למשמע דבריו, ואולם, כשקראו לבעל הצדקה והלה נכנס בפנים נפולות ואימת להם את דברי האשה, נתמלאו פחד וחרדה.

בבושת פנים הלכו אל האשה והציעו לערוך לנפטר לוייה מכובדת, כדי לכפר בכך על שזלזלו באיש בחייו ולא ידעו על צדקותו הגדולה. אך האשה הראתה להם את צוואת בעלה, שבה נכתב, כי כשהעגלה תיכנס לעיר, יבואו לעומתה שני אנשים זרים, ורק הם יתעסקו בקבורתו.

וכך היה. כשהעגלה נכנסה העירה, הופיעו שני אנשים בלתי מוכרים, והם התעסקו בהכנתו של הנפטר לקבורה. איש מלבדם לא נגע בו.

לאחר הקבורה הסתודד רבי מיכל עם השניים לדקות אחדות, ואחר כך נעלמו כלעומת שבאו. לאנשי העיר הסכים הצדיק לגלות רק זאת, שאחד מן השניים היה אליהו הנביא.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email