parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת נשא

הוראה למעשה: האדם צריך לדעת כיצד להרחיק עצמו מדברים שהיצר יכול להכשילו על ידם, (ואפילו אם דברים אלו מותרים) על דרך שנאמר "על החסידים הראשונים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר בגלל יראתם משער אחד משערי האיסור", וכדוגמת הסייגים שציוו רבותינו באומרם: "ועשו סייג לתורה".

המקור בפרשה: "כי יפליא לנדור נדר להזיר לה`". אמר שמעון הצדיק: "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד: פעם אחת בא אדם אחד – נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: מה ראית להשחית את שערך הנאה? אמר לי: רועה הייתי בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי – ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך!? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה!? אני נשבע שאגלחך לשם שמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה`"..

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך – שכל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין". פירש רש"י: שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה" (לסוטה את הקלקול).

הוראה למעשה: "צריך האדם שיכוון בלבו לכל מעשיו כולם – לידע את ה` ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל – לעומת זה הדבר. כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר – לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים אלה – כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו – עובד את ה` תמיד ועל ענין זה ציוו החכמים ואמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"1.

מדברים אלו עולה שאחרי כוונת הלב הם הם הדברים, ואפילו במעשה המצוות – העיקר תלוי במחשבתו וכוונתו של האדם, כמו שאמרו רז"ל: – "מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה` צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה – "צדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשם אכילה גסה – "ופושעים יכשלו בם".

המקור בפרשה: "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה`" – "להבדיל עצמו מן היין לשם שמים" (רש"י). השם נזיר – נגזר מגזרת "נזר" וכלשון הפסוק: "כי נזר אלקיו על ראשו" ופירושו של הפסוק הוא – שכל בני אדם – עבדי תאוות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו הוא זה – החפשי מהתאוות".

הדבר שעולה מפירושו של רש"י לעיל הוא – שהמדובר כאן באדם שנוזר עצמו מן היין לשם שמים, ואולם אם המדובר באדם שסתם מונע עצמו מן היין ללא כוונה לשם שמים – הרי אדם זה נקרא חוטא משום שהוא מונע את שכלו מלהתפקח ללימוד התורה, וכמו שאמר רבא: "חמרא וריחא פקחין" – כלומר שרבא אמר על עצמו – שהוא נעשה פקח – ע"י היין והבשמים (רש"י), וזהו גם שאמרו חז"ל: "יש שותה יין וטוב לו, ויש שותה יין ורע לו. זכה – משמחו (היין), לא זכה – משממו" (היין), כי אחרי כוונת הלב הם הם הדברים "ואפילו הוא אוכל בשרא שמינה דתורא (בשר שמן של שור) ושותה יין מבושם – להרחיב דעתו לה` ולתורתו, וכדאמר רבא: "חמרא וריחא פקחין", או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, – אזי נתברר חיות הבשר והיין… ועולה לה` כעולה וכקרבן". מה שאין כן אם הוא זולל בשר כפי מה שמתאוה לו ומרבה לשתות על מנת – להשתכר – הרי הוא כמו אפיקורס, כי לא יבקש חיי עולם הזה כי אם – להתענג בכל מיני מאכל ומשתה".

מתוך דברים אלה מודגש המרחק העצום כמזרח ממערב – בין האדם שאוכל בשר ושותה יין לשם שמים שאכילתו נחשבת לקרבן ולעולה, לבין האדם שאוכל לשם תאווה…

חג השבועות

גודל מעלת הבטחון

בזכות הבטחון של אבותינו שהלכו אחרי ה` במדבר, זכו לקבלת התורה, וכמו שאנו אומרים בברכות קריאת שמע: "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם, כן תחננו ותלמדנו" ועל ידי בטחון זה עשו ישראל, כביכול, חסד עם הקב"ה, כמו שאמר הנביא ירמיה: "כה אמר ה` זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קודש ישראל לה` ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאם ה`". זהו אפוא התחלת ה"אלף בית": "אלף" – אמונה, "בית" – בטחון, וזהו שאנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה: "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם".

הליכות עולם לו

עירוב תבשילין

"אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביו"ט בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביו"ט. אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו, הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית מלאכה זו, כמו שכתוב בסימן תק"ג ואין עירוב תבשילין שתקנו חכמים מועיל כלום להתיר איסור של תורה. ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו, לפיכך נהגו כשחל יום טוב בערב שבת – שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת". (שו"ע או"ח אדמוה"ז סימן תקכ"ז סעיף ח`).

מנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות

"… ונוהגים בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, ונראה לי הטעם שהוא כמו שני תבשילים שלוקחים בליל פסח – זכר לפסח וזכר לחגיגה, כך אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר, וצריכים להביא עמהם ב` לחם על השולחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב` הלחם שהיו מחויבים ביום הבכורים". (שו"ע סימן תצ"ד סעיף ג`)

"… כשם שבפסח עושים זכר לקרבן – כך אנו צריכים לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם שהיו מביאים, ועל כן אוכלים מאכלי חלב ואחר כך מאכלי בשר. וצריכים להביא עמהם שתי לחמים כי אסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד, ויש בזה זכרון לשתי הלחם. ולכן נהגו לאפות לחם אחד עם חמאה, כי אז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר". (משנה ברורה שם).

ההוראה הנלמדת מדברים אלה הינה: האדם צריך לקיים כל השנה לקיים את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך (יו"ד סימן פ"ח): "ויהיו זהירים (שני אנשים, אחד אוכל בשר והשני אוכל חלב) שלא לשתות מכלי אחד, משום שהמאכל נדבק בכלי. וכל שכן שלא יאכלו מפת אחת. וכן נוהגים ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו, כי לפעמים טובלים במלח ונשארים שיורי מאכל במלח".

אמרות קצרות מגדולי הדורות

כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית

הכפיה לקבל את התורה, באה ללמד על העתיד, שאפילו בשעה שאין לו לאדם התעוררות ללימוד התורה, יכפה על עצמו ללמוד תורה בעל כרחו (שהרי ראינו כי גם לימוד תורה בעל כרחו נחשב לפני הקב"ה). הבעש"ט הקדוש.

שמעו ותחי נפשכם

בחג השבועות חל יום ההלולא של אור שבעת הימים רבי ישראל בעש"ט נבג"מ.

מתולדותיו: נולד לאביו ר` אליעזר בשנת תנ"ח (נח"ת) באקופ, בפודוליה. בימי ילדותו נהג להתבודד והיה מתייחד בשדות וביערות. שנים רבות שימש שומר בית המדרש ועוזר למלמד דרדקי. בהיותו כבן עשרים נשא אשה, את אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. למד תורה בסתר וקנה לעצמו ידיעות רבות בנגלה ובנסתר. בשנת ת"ק בערך השתקע במיז`בוז` בה קבע את בית מדרשו אליו נהרו חסידיו הרבים מקרוב ומרחוק ובה ייסד יחד עם תלמידיו הגדולים את תנועת החסידות, שעיקרי רעיונותיה ודרכיה נקבעו על ידן. הבעש"ט נסתלק לגנזי מרומים במיז`בוז`, בחג השבועות, בשנת תק"כ והניח אחריו בן יחיד – הרה"ק רבי צבי זצוק"ל.

בעיירה הסמוכה למז`יבוז`, התגורר סוחר יהודי תמים וירא שמים, אשר דבק בצדיק הקדוש, אור שבעת הימים, מרן רבי ישראל בעל שם טוב זי"ע. מידי שבוע בשבוע נוסע היה לעשות את השבת בצילו.

במוצאי שבת אחת, כאשר נכנס הסוחר כדרכו אל הקודש פנימה, כדי להיפרד מן הצדיק ולהתברך מפיו בטרם צאתו לשוב לביתו, נענה הבעל שם טוב הקדוש ואמר לו: "בקשה גדולה יש לי לבקש ממך! אולם, "בקשתי הפעם, כבידה וקשה היא ביותר, ואשר על כן זקוק אני להבטחה מיוחדת ומפורשת מפיך, כי תמלאנה למרות כובדה והקושי שבה".

"מבטיח אני, רבי, שאקיים את הבקשה" – הכריז הסוחר, כמעט בצעקה, תוך שכולו מתוח בציפיה דרוכה לשמוע את המשאלה המיסתורית והקשה.

קרא הבעל שם טוב למשמשו, וציווהו להביא לפניו שיירי חלה מן הסעודה השלישית של שבת. צררם היטב, מסרם לסוחר למען יטמנם בחיקו, ואז פתח ואמר לו: "מיד עם שובך לביתך, תיגש אל מעונו של הכומר אשר בכפרכם, ותודיע לו, כי מבקש אתה להמיר את דתך! הכומר, יביט עליך בתמיה רבה, אך לא ידחה אותך מלפניו, כי אם יזמינך ללון את הלילה בביתו. עליך, אפוא, לקבל את ההזמנה, ולהיכנס אל ביתו. שם, תבין כבר מעצמך, את המוטל עליך לעשות!".

חיוורון מוות כיסה את פניו של הסוחר, עם שומעו את השליחות שהוטלה עליו, הן מחמת המחשבה כי עליו לדרוך על סף ביתו המשוקץ של הכומר, והן מחמת הצורך להוציא מפיו מילים כה איומות – שרצונו להמיר את דתו, רחמנא ליצלן. ואולם, מתוך אמונתו האיתנה והתמימה בצדיק, התגבר הסוחר על הזעזוע הנורא שפקד אותו, וניענע בראשו לאות הסכמה שהוא מוכן ומזומן למלא את השליחות שהוטלה עליו. וכך הוא נפרד לשלום מהצדיק ויצא לדרך.

לבו של הסוחר הלם בעוצמה, שעה שאצבעותיו הקישו על דלת ביתו של כומר הכפר. בכל שנות מגוריו בכפר, נזהר היה, מתוך סלידה פנימית עמוקה, לבלי חלוף, אפילו, ברחוב הסמוך לאותו הבית. ועתה, ניצבות רגליו על מפתן הבית ממש, וידיו נוגעות בשערו של אוהל הטומאה.

לאחר רגע, נפתח השער לרווחה, ובפתח ניצב משרתו של הכומר: "מבקש אני לשוחח עם הכומר" מילמל הסוחר בנשימה עצורה.

"באיזה ענין?" דרש המשרת לדעת.

"המרת דת" פלט הסוחר בקול מגמגם.

המשרת זקף את אוזניו ופער את פיו בתמהון. תוך רגע נעלם מעיני הסוחר, ואץ להביא את הדברים לידיעת הכומר. מבעד לדלת הפתוחה, נשמע היטב קולו הנדהם של המשרת, המכריז באוזני הכומר, אדוניו: "עוד אחד, אדוני הכומר, עוד יהודי אחד הופיע שחפץ להמיר את דתו".

בפסיעות מהירות, הגיע הכומר אל הדלת. לאחר ששמע מן הסוחר את דברו, נענה והשיב בפיזור נפש: "אינני מבין מה מתרחש היום? מאז תחילת כהונתי, לא זכיתי להביא אפילו יהודי אחד תחת כנפי הנצרות, ואילו היום, שתי ציפורים במצודה אחת! אתמהה!"

הוא חיכך בפדחתו בשתי ידיו, ולא טרח להסתיר את הפתעתו ואת מבוכתו, לנוכח החווייה הדתית הנדירה שנתגלגלה לידו. ואל הסוחר המשיך ואמר: "לרגל המאורע הנדיר אצלי, אהיה מוכרח להימלך במי שגבוה ממני בסולם הכמורה! על כל פנים, מתכבד אני להזמינך אל מעוני, תוכל ללון בו הלילה, במחיצה אחת עם יהודי נוסף, אשר הגיע אף הוא לאותה מסקנה, ומבקש, כמוך, לההפך לנוצרי! מחר, לאחר שאוועץ עם אחד הבישופים המוסמכים, אוכל לעדכן אתכם בכל כללי הטקס ובכל הפרטים הנחוצים".

הסוחר צעד אחרי הכומר, אשר הובילו במבוך מסדרוני מעונו, אל החדר אשר היהודי השני שרוי בו.

החזות הרבנית שנתגלתה לנגד עיני הסוחר, הקפיאה את דמו בעורקיו. בעוד הוא מדמה היה בנפשו, לפגוש בחדר ביתו של הכומר, איזה פירחח צעיר וקל דעת, או איזה מר נפש שאינו שפוי כליל בדעתו, נתגלה לפניו יהודי של צורה, אשר כל פרט בהופעתו העיד עליו, כי תופס הוא איזו מישרה רבנית מכובדת. הסוחר התנודד לרגע על עומדו כמחשב להתעלף ממראה עיניו, ואולם, הוא הצליח להתגבר על רגשותיו, והעמיד כנגד הכומר והיהודי שבחדר, פנים שלוות ורגועות.

הכומר הסתלק לו כלעומת שבא, בהותירו את שני היהודים להתיידד ביניהם, לקראת צעדם הגורלי המשותף.

אולי הבאתם עמכם איזה דבר מאכל?" פנה היהודי בעל הצורה בשאלה אל הסוחר.

"לצערי, מאומה" ענה הסוחר, אשר מעיו עדיין המו בקרבו מרוב התרגשות וסערה כבושה, ודעתו טרם מיושבת היתה די הצורך.

"סבור הייתי", החל להסביר היהודי בעל הצורה "כי הכומר ייאות להזות עלי ממימיו תיכף ומיד, ולא אצטרך להתעכב כאן. לא הבאתי עמי, אפוא, שום דבר מאכל. אלא שהכומר מתעקש להיוועץ עם הבישוף תחילה, ובינתיים, בטני מקרקרת מרוב רעבון! הכומר, הציע לי אמנם, לאכול מפת הפלטר שלו, אלא שכל עוד לא המרתי את דתי בפועל, לא מלאני לבי לאכול מלחמו ולשתות מיינו."

"הו, נזכרתי" קרא לפתע הסוחר, לאחר ששב אל עשתונותיו "יש עמדי חתיכת חלה, צרורה בחיקי, תוכל לשבור בה את רעבונך".

ותוך כדי דיבורו, הוציא הסוחר את שיירי החלה שצרר הבעל שם טוב בחיקו, והניחם על השולחן אשר לפניהם. היהודי קפץ ממקומו בשמחה, שלח את ידו, ועמד לאחוז בחלה ולהביאה אל פיו. אלא שאז, מיהר הסוחר לעצור בעדו, ואמר: "אם סירבת לאכול מבית הכומר, בטרם המרת את הדת בפועל, מן הדין איפוא שתיטול גם את ידיך ותברך על החלה כדת, שהרי עדיין יהודי אתה".

"לא רע" נענה הלה בגיחוך "אעשה כעצתך".

לאחר חיפוש קצר, מצא בחדר כלי הראוי לנטילת ידים, ולאחר שנטל את ידיו ובירך, החל לאכול מן החלה.

והנה, החלה עודנה בין שיניו, והיהודי נפל לפתע מכסאו, השתרע ארצה מלוא קומתו והתעלף.

"אוי! מה קרה לך?" זינק הסוחר בבהלה ממקומו. הוא החל מעסה את רקותיו של המתעלף, זילף עליו מים, וסטר את פניו עד אשר סוף סוף חזרו אליו רוחו והכרתו.

"ויי לי ואוי לנפשי!" החל היהודי לצרוח, מיד עם פקיחת עיניו "איך הגעתי הלום לבית הטמא הלזה? מה ביקשתי לעשות? איזו רוח שטות נכנסה בי? רבונו של עולם, האיך זה נטרפה דעתי לפתע?!"

מרגע לרגע עלו צעקותיו וגברו. הוא החל מטיח ראשו בכותל, מרט בשערות ראשו, וקירטע בידיו וברגליו כאחוז תזזית.

"אוי! גיוואלד! מה פשר השגעון שאחז בי???

זעקותיו של היהודי הפכו לשאגות. ומשנצרד קולו מרוב בכיה, נעשו אלו לצווחות מחרישות אוזנים, אשר החרידו את דומיית הלילה במעונו של הכומר ובסביבתו. תריסיהם של השכנים, החלו נפתחים בזה אחר זה. אורות הועלו בבתים, וראשים סקרניים הציצו החוצה בתמיהה ובחרדה, לדעת מה זה ועל מה זה זעקות נוראות שכאלו באישון הלילה.

הכומר, על משכבו בחדרו, הבין חיש מהר את אשר עלול להתרחש עוד מעט בסביבה, ואת הבזיונות שאמור הוא לנחול עקב כך. הוא זינק מלא זעם מעל יצועו, פרץ בסערה אל חדרם של שני היהודים, ובראותו את האחד מתמוגג בבכיו וצורח מלוא גרונו, ואת השני עומד ומתבונן בו כבמחזה קסם, כמעט ויצא מכליו. בקול לא לו, החל מחרף ומגדף את שניהם, על החרפה שהמיטו עליו לעיני כל שכניו. הוא מיהר אל דלת ביתו, פתחה לרווחה, וקרא לשניים – לקום ולהסתלק כהרף עין החוצה.

בריצה מהירה, עזבו השניים את בית הכומר, ולא עמדו מריצתם, עד שמצאו עצמם הרחק הרחק, במרחב השדות הפתוח, ותחת הרקיע הלילי החשוך.

"בוא, התלווה עמי לביתי" הציע הסוחר לידידו המתייפח עדיין, "תנוח קימעה ותחליף כוח, ומחר, עם בוקר, אסע עמך, אם ירצה השם, אל הבעל שם טוב הקדוש, למז`יבוז".

ביום המחרת, ניצבו שניהם, המציל והמוצל, לפני כסאו של הצדיק. היהודי הניצול הודה לבעל שם טוב הקדוש על ששלח את חסידו הסוחר להציל אותו מצפרני הכומר. ואז, הוא המשיך ואמר שאינו מסוגל לתת הסבר לאשר התרחש עמו.

"יליד ארץ רחוקה אני" סיפר – "ולפני כמה שנים, ניתמניתי לכהן ברבנות באחת העיירות שבמחוז. והנה, בשבת האחרונה, ללא כל סיבה גלויה לעין, ניצתה בקרבי, לפתע, אש זרה ומוזרה, יצרי פחז עלי, והחל מסיתני להמיר את דתי ולכפור בכל התורה כולה. האש היתה ללהבה, עד אשר לא יכולתי עוד לעמוד כנגד פיתויי היצר. יצאתי, אפוא, מביתי, מבלי לגלות את מחוז חפצי, ובמשך שעות ארוכות, רצתי כמטורף כברת דרך ארוכה, עד אשר הגעתי למעונו של הכומר באותו הכפר, וביקשתי הימנו כי יואיל לקבלני תחת כנפי דתו.

וכבר נגמר היה הדבר לרעה, חלילה וחס, אלמלא אותה חתיכת חלה שבאה אל קרבי, והשיבה לי, בבת אחת, את שפיות דעתי. באותו הרגע, סרה מעלי הרוח הרעה שהחשיכה את רעיוני, וחזרתי להבין בדעה צלולה, את אשר ארע עמי ואת כל התלאה אשר מצאתני. כך, הצלחתי להנצל, ברגע האחרון, מרדת שחת".

"ועתה", התחנן הרב לפני הצדיק, "הודיעני נא את פשר הדבר שעבר עלי, ואת דרך התשובה שאני צריך ללכת בה, בכדי לכפר על מחשבתי הרעה".

הבעש"ט, כיבד את הרב בישיבה, והחל מגולל באוזניו את החידה ואת פיתרונה: "כאשר נתקבלת לרב בקהילתך" פתח הבעש"ט ואמר "היתנו עימך בני הקהילה, כי מידי חודש בחודשו, יופרש סכום מסויים ממשכורתך, ויוענק לאלמנתו של הרב הקודם, אשר נפטר לא מכבר והניחה מטופלת בשני יתומים רכים".

"אמת ויציב!" קרא הרב בהתפעלות, כשעל פניו מצטיירת פליאה עצומה… "מנין נודע הדבר לבעל שם טוב", חשב לעצמו, "הרי זו הפעם הראשונה שבאתי לראותו". ואולם, הבעל שם טוב התעלם מהבעת הפליאה שעל פני הרב, והמשיך לומר את דבריו: "כחלוף שנים אחדות, נמלכת בדעתך והחלטת, כי מאחר וילדיה של הרבנית גדלו כבר, יכולים הם להתפרנס בעצמם, וחדלת, אפוא, להפריש ממשכורתך את הסכום המגיע לה".

"אף זאת אמת!" אישר הרב.

והבעל שם טוב המשיך: "עקב מעשה שרירותי זה, של עשיית דין לעצמך שלא כדת, נאלצה הרבנית האלמנה, להוציא את בנה הבחור מבית המדרש, לנתקו מתלמודו ולשגרו למרחקים, כדי שילך ויעבוד לפרנסתו, שכן, בעיר מגוריו, מקום רבנות אביו, בושים היו שניהם מעשות כן.

"ואולם מזלו של הבחור לא שפר עליו, והוא החל לשהות בסביבת אנשים שאינם הגונים. הוא השיג שם, אמנם, מקום עבודה ומקור פרנסה בכבוד, אולם, עד מהרה, התחיל לומד ממעשיהם הרעים ומדרכיהם הנלוזות של בני המקום, ומצבו הרוחני נפגע קשות. אימו, האלמנה, לא ידעה מכל זאת דבר וחצי דבר, שכן, בנוסף לתמיכה הכספית הנאותה שהיה משגר לה כל חודש, מספר היה לה במכתבים ששיגר לה, כי ממשיך הוא לשקוד על תלמודו בכל עתות הפנאי, ומקיים בנפשו: "טוב תורה עם דרך ארץ".

במרוצת השנים, הלך הבחור מדחי אל דחי, ירד מדיוטה לדיוטה, ולא היה מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל. ולאחרונה, התדרדר והגיע לתהום כה עמוקה, עד כי הלך והמיר את דתו, רחמנא ליצלן.

"כאשר נודע הדבר לאביו, הרב, במקומו בגן עדן, חרד חרדה גדולה עד מאוד, והקים קול צעקה מרה ונוראה, אשר הרעישה את כל העולמות העליונים. חיש מהר נקראו חברי בית הדין של מעלה להתאסף אל עין משפט, והחלו לדון את דינו של הרב החדש, אשר עשק את פרנסת אלמנתו של הרב המנוח, הכרית אוכל מפי ילדיה, וגרם לבן הרב להגיע לאן שהגיע. מלאכי דין מקטרגים ומלמדי חובה, הגיעו ביעף, ותינו בפרוטרוט, את השתלשלות המאורעות, אשר הביאה, בסופו של דבר, לירידתו של בן הרב לעומקה של תהום שחת".

"לאחר שנשמעו הטענות, נסתיימו הקיטרוגים ומליץ יושר אין, הופיע השטן ודרש, כי דינו של הרב יחרץ, מידה כנגד מידה: כשם שגרם הוא לנפש מישראל להמיר את דתה, כן ייעשה לו!.

נתקבלה טענתו של השטן, והרב נמסר בידו, לעשות בו כטוב בעיניו, ולהסיתו להמיר את דתו.

"וכאן, הופיע דוד מלך ישראל עליו השלום (שיום ההילולא שלו חל בחג השבועות) וביקש לבטל את גזר הדין החמור והאיום שנחרץ על הרב. שכן, רב זה – כך טען – מקפיד כל ימיו לקיים בהידור את סעודת מלווה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, ואין זה לפי כבודו של מלך ישראל, כי מי שהקפיד כל כך בסעודתו, ימיר, חס ושלום, את דתו.

"ולמרות כי לא היה בטענתו של דוד המלך, עליו השלום, משום לימוד זכות על עצם מעשהו של הרב – בכך שעשק את הרבנית האלמנה וגרם להבאת בנה לידי שמד, ניאותו, בכל אופן, חברי בית הדין לקבל את טענתו של המלך דוד, וגזרו אומר, כי אם גם במוצאי שבת זו, יקיים הרב את מצוותו שהחזיק בה, ולא יבטל את סעודת מלווה מלכה, כי אז תעמוד לו זכות דוד המלך, עליו השלום, וינצל מרשת השטן הפרושה לרגליו.

"הואיל ושמעתי כך" סיים הבעל שם טוב את דברו "מיהרתי לשגר אחריך את הסוחר הלז, וחלה משיירי הסעודה השלישית בידו, מתוך תקווה, כי תזכה לסעוד את סעודת דוד מלכא משיחא, גם בתוככי גוב האריות ובעומק מ"ט שערי הטומאה, אשר בתוכם היית שרוי. ואכן, הואיל ונטלת ידיך, בירכת המוציא, וטעמת מן החלה בשעת סעודת מלווה מלכה, מיד עמדה לך הזכות, וניצלת, בחסדי שמים גדולים, מליפול בעמקי שאול, אשר כל באיה לא ישובון".

עוד באותו השבוע, נרתם הרב למשימה שהטיל עליו הבעל שם טוב, ויצא להתחקות על עקבותיו של בן הרב המנוח באשר הוא שם. לאחר מאמצים רבים, עלה בידיו לאתרו ולהשיבו מדרכו הרעה, אל דרך התורה והיראה. ולאחר מכן, שב הרב בתשובה שלימה על שגגתו, והחזיר לידי הרבנית האלמנה את כל כספה המגיע לה בשלימותו, והמשיך לתמוך בה עד אחרית ימיה. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

ב-ט` בסיון חל יום ההילולא של הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר (בעל "כף החיים") זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בבגדד בשנת תרכ"ד. בצעירותו למד תורה מפי חכם אלישע דנגור, ושמו הלך לפניו כאחד מגדולי התורה ועמודי היראה של בגדד. לאחר שעלה לארץ הקודש, הצטרף אל בית מדרשם של המקובלים "בית אפל" בעיר העתיקה בירושלים, שם עסק ברזין טמירין של התורה בצותא עם חבורת המקובלים מנקיי הדעת שבירושלים.

רבי יעקב חיים סופר נודע בכנויו בעל "כף החיים" על שם חבורו הגדול והמקיף על ה"שלחן ערוך" לרבנו מרן ה"בית יוסף".

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תרצ"ט והוא בן שבעים וחמש שנה ומקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים שבירושלים תובב"א.

מעשה באשה אחת, שבאה לפניו בערב שבת ומיררה בבכי, כי אין לה עדיין לצרכי שבת. "ולכמה את צריכה?" שאלה הרב. "שתי לירות ומחצה! ענתה האשה. הרב הושיט לה מיד מטבע של חמש לירות ופטרה לשלום.

התלמידים, בראותם מעשה רבם, סברו לתומם כי אין הרב מכיר בצורת מטבע, ומכאן טעותו. הם ניסו איפוא להעיר לו על ה"טעות" שעשה, אך רבי יעקב חיים נענה להם בחיוך ואמר: "הרי משנה מפורשת היא בסכת שבת: `יציאת השבת שתים שהן ארבע…` כלומר, להוצאות השבת יש לתת שתים כאלה, ששוויין יהיה כארבע!…ואם היא ביקשה ממני שתים ומחצה, הרי הוכרחתי אם כן, לתת לה מטבע אחת של חמש…". (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email