parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת צו

"זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים"
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב זאת התורה? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה וחטאת ואשם" (מס` מנחות ק"י ע"א). "ולא זה בלבד, אלא כל מצוה ומצוה כשאדם לומד מצותה בתורה – כאילו עשאה" (אור החיים הק` בפרשת בחוקותי בהתחלה). ביאור הדברים: המצות נקראות בזוהר הקדוש – "רמ"ח פיקודין" – הם רמ"ח אברים דמלכא. והפירוש הוא, שכמו שהאברים של האדם הם – בשר, גידים, ועצמות – שהם בחי` כלי, והאור והחיות מתפשט בתוכם, וכולם יחדיו נקראים בשם – אבר, כך גם הם מצותיו יתברך. המצות, הן כלים לרצונו ית` שבהם ועל ידם מתפשט אור וחיות הרצון העליון.

 והתורה היא בחינת הדם – היא הנפש, שהיא היא הממשיכה רוח חיים, וכך גם התורה נותנת חיים למצות, וזהו משמעות הפסוק "זאת התורה אדם" – א` דם, שהן הם פירושי המצות ופרטי הלכותיהן, שתהיה המצוה כתיקונה. ובזה יובן מאמר רז"ל: "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה שנאמר זאת התורה לעולה וכו`" היינו שזהו המעלה בתלמוד תורה – שאינו תלוי בזמן ומקום, כמו המצות שיש להן הגדרה בזמן ומקום. וזהו ההבדל בין אברים לדם (לקו"ת פרשת במדבר ד"ה בשעה שהקדימו מבעל התניא נ"ע).

"שבת הגדול"

מובא בטור או"ח סימן ת"ל: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול – שפסח מצרים מקחו בעשור וכו` ונמצא ש-י` בחודש הי` בשבת, ולקחו להם כל אחד שה פסח, וקשרו אותו בכרעי מטתם, ושאלום המצרים – למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם – עלינו. והיו שיניהם (של המצרים) קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאים לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו "שבת הגדול". ועיין בחדושי הגהות על הטור שכתב שם: "ומה שלא קבעו יום העשירי לחודש שיהא נופל בשבת או בחול, כמו שקבעו כל הרגלים למספר יום החודש וכו`, נראה שהטעם הוא כי השבת הוא גם כן זכרון ליציאת מצרים, ולכן התחיל הנס בשבת". משום כך איפא קראוהו "שבת הגדול" כי הוא גדול משבת בראשית בגלל שבו נראתה לעין כל מסירות הנפש של עם ישראל – למלא רצון קונם, ובו נתגלו נפלאות השי"ת שלא הניח למצרים להרע לישראל.

תענית בכורים

גרסינן במס` סופרים: "בכורות מתענים בערב פסח". הטעם לכך הוא כדי לעשות זכר שניצלו ממכת בכורות" (טור או"ח סימן ת"ל). רבים תמהים ושואלים: כיצד זה שחז"ל גזרו תענית בשל התרחשותו של נס שנועד להצלה? הרי עיקר התענית נועדה לעורר את האדם לשוב בתשובה בכדי למנוע צרה שלא תבוא עליו, (כפי שמוסבר ברמב"ם באריכות). אפשר לתרץ קושיה זו על יסוד דברי "הבית יוסף" על הטור בשם הכל בו וז"ל: "אוכלין ביצה בליל הסדר זכר לאבילות על חורבן בית המקדש", ולמרות שזמן זה הוא הוא זמן שמחתנו על חרותינו ופדות נפשנו, אנו באותה השעה מתאבלין על שבעונותינו הרבים עדיין הבית עומד בחורבנו. כיצד יכול האדם השרוי בשעת רוממות רוח ושמחה לחוש באותה השעה ממש אבילות ומרירות? בזוה"ק מובאת התשובה לכך: "חדוה תקיעה בליבא מסטרא דא ובכיה תקיעה בליבאי מסטרא דא" (זהר ח"ב קנ"ה), כלומר: הלב יכול להכיל בתוכו צד אחד של שמחה וצד אחד של בכיה. כך גם הם פני הדברים אצל הבכורות: מצד אחד הם שמחים ביום זה על שנעשה להם נס והם נשארו בחיים, אולם מצד שני הם מתענים על העובדה שלאחר שהם נתקדשו ביום זה – לעבוד עבודת הקרבנות (כמו שכתוב: "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי"), נלקחה מהם הקדושה הזאת בשל חטא העגל, וניתנה ללוים שנכנסו תחתם.

הליכות עולם לו

קריאת ההפטרה בשבת הגדול

"יש נוהגין בכל שבת הגדול לקרוא ההפטרה – וערבה, משום שמסיים – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" ובליל פסח מנהג ישראל למזוג כוס של אליהו הנביא להראות שאנחנו מחכים לביאתו ויבשרנו על הגאולה. יש נוהגין שרק אם חל ערב פסח בשבת קוראים הפטרה זו". (לבוש סימן ת"ל ושו"ע הרב בעל התניא שם. סידור רבי יעקב עמדין).

טעם נוסף, שבאותו פרשה כתוב "הביאו המעשר אל בית האוצר וגו`" והרי זה מעין המאורע, שבערב פסח הוא זמן הביעור, דהיינו שבערב פסח של שנה הרביעית שבשמיטה ובערב פסח של שנה שביעית שבשמיטה, חייב כל אדם להוציא מביתו כל המעשרות שהפריש מתבואתו, ובע"פ מחוייב להביאן אל בית הלוי". (שם בשו"ע)

"יש נוהגין דבכל שבת הגדול, יפטירו – וערבה, וכשחל שבת הגדול בערב פסח, לא יאמרו – וערבה" (בספר מעשה רב להגר"א ז"ל).

"נכון לנהוג לקיים מצות השבתה בשעה ששית, יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה" (משנה ברורה תמ"ה).

שמעו ותחי נפשכם

בי"ג בניסן חל יום ההלולא של האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" מליובביטש זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בשנת תקמ"ט לאביו הרב ר` שלום שכנא שניאורסון שהיה חתנו של בעל התניא. כשהיה בן שנתיים נפטרה עליו אמו ומאז הוא גדל בבית סבו בעל התניא. היה חתנו של האדמו"ר האמצעי רבי דוב בער מליובביטש זצוק"ל שהיה בנו של בעל התניא. לאחר שחותנו האדמו"ר האמצעי הסתלק, קבל ה"צמח צדק" את כתר ההנהגה של עדת חסידי חב"ד. כתב ספרים רבים בנגלה ובנסתר והוא נקרא על שם ספרו ה"צמח צדק".

יותר משהיה הצדיק רבי מענדל מליובאוויטש אישיות היסטורית, היה דמות אגדית, ששמעה יצא ברחבי צפון-מערבה של רוסיה.

סיפורי נפלאות רבים נקשרו בשמו. פעם פגשתי יהודי, מעשירי זמננו, וזה סיפר לי על גדולתו של הצדיק. כשהבעתי לפניו את פיקפוקי בנכונות הסיפורים, גילה לי כי פעם הבטיח לו הצדיק שיבוא יום והוא יתעשר. באותם ימים חשב זאת למהתלה, אבל כעבור שנים מעטות בלבד נעשה עשיר גדול ביותר בעל תואר-כבוד.

באותם ימים עבדתי כפקיד ראשי בהנהלת ה`אקציז` (מכס המשקאות). שנה אחת הזדמן לי לבקר בליובאוויטש, עיירת הצדיק. בנו, הרב זלמן, הקים לקראת חג הפסח בית-חרושת למשקה הנקרא `פיסחובקא`. היה עלי לבדוק את מכשירי הייצור ולמדוד את דודי האיחסון של המשקאות, כדי שאוכל לקבוע את שיעור המכס.

את מדידת הדוודים נצטוויתי לעשות בשתי דרכים: האחת, להיכנס בעצמי לתוכם ולמודדם באצעות חוט גיאומטרי: השנייה, על-ידי מילוי הדוודים במים. ברור היה לי, כי צפוי אני להיתקל בהתנגדות עזה מצד היהודים לבדיקה הראשונה, שכן מי יערוב שאין בבגדיי פירורי חמץ.

כשהופעתי בעיירה ליובאוויטש, הבחנתי כי תושביה אינם שמחים ביותר לקראתי, אף שהראו לי פנים שוחקות. את פני קיבל יהודי הדור-מראה, שהרכיב משקפי-זהב קטנים על אפו. לאחר דברי נימוסין קצרים ניגשתי לעניין. סיפרתי על דרך הבדיקה שעלי לבצע, וציפיתי לתגובה.

פניו של היהודי ההדור נתכרכמו. הוא שלף מכיסו שטר בן מאה רובל והניחו על השולחן. הבנתי תיכף למה כוונתו, אבל החלטתי לדחות את ההצעה הנדיבה. שעה ארוכה ישבנו והתמקחנו, עד שסבלנותי פקעה והרמתי את קולי. היהודי ההדור מיהר להסתלק מן החדר בבושת-פנים.

בעוד אני שקוע בהרהורי, נכנס אל החדר יהודי שני, שבתוך רגעים אחדים נתגלה לי כאדם הגון ביותר. היה זה הרב זלמן, בנו של הצדיק. הוא התנצל על מעשה קודמו. "ראה", אמר, "כה רגילים אנו היהודים שכל דבר עולה לנו כסף רב, עד שהדבר גורם לנו לעיתים להגזים".

שוחחנו שעה קלה, ובדברי הסבר מתקבלים על הדת, הצליח לשכנעני כי כל הפסד לא יצמח למדינה אם לא אני, אלא אחד מבני החצר, ייכנס לתוך הדוודים ויבדקם תחת עיני הפקוחה.

באותו רגע נצנץ במוחי רעיון. "שמע נא", אמרתי לבן הצדיק, "נוטה אני להתפשר עמכם, אבל בתנאי אחד. חפץ אני להיפגש פנים אל פנים עם אביך".

לרגע נראה היה בן הצדיק כנדהם. "למה לך זאת?", שאל בנסיון להניאני מכוונתי, "הן אבי אדם זקן ותשוש הוא". הסברתי, שיש בי התעניינות אמיתית בצדיק, והוא הבטיח לי כי יבקש את הסכמתו של אביו.

סמוך לדלת ביתו של הצדיק צבא קהל רב מחסידיו. הרב זלמן הובילני פנימה. מראה הבית היה פשוט מאוד. ריהוט כבד בסגנון עתיק ומיושן. ואז הכניסני אל חדרו של הצדיק.

את קירות החדר מילאו מדפי עץ פשוטים, עמוסים ספרים. בפנים, על ספה ישנה, ישב יהודי זקן, לבוש לבן, וכיפה לראשו. פאות דלילות השתלשלו מתחתיה. פניו היו חיוורות כנייר. שתי עיניו הפליאוני: לא זו בלבד שהיו חודרות – הן היו צעירות!

הצדיק הושיט לי את ידו לשלום, ואחר אמר לי מלים ספורות. הוא דיבר בלשון יהודית העתיקה, אבל בנו תירגם לי את דבריו. וכך אמר: "בקרוב תיסע למרחקים, לצפון. תחליף את עיסוקיך. לא תתחתן כאן כפי שאתה סבור, אלא שם בצפון, ותחיו אתה ואשתך ברוב אושר. עתיד אתה להשיג עושר רב, אך הוא יאבד לך. תהיה אדם מפורסם. לך לשלום".

יצאתי מחדרו של הצדיק בהרגשה מוזרה. שום דבר מהדברים שאמר לי לא נראה מציאותי. עמדתי להינשא, ומקום – עבודתי מצא חן בעיני, וכלל לא חשבתי להחליפו. גם הדיבורים על העושר ופירסום שמי, נראו לי חסרי כל בסיס. אמרתי בלבי: "שטויות והבלים".

אך לא ארך הזמן ונבואותיו של הצדיק החלו להתממש אחת לאחת. מסיבות שונות הוכרחתי לברוח ממקום – מגוריי צפונה. בווילנה הכרתי את קארל קירקור, מייסד העיתון `נובוייה ורמיה`, והייתי לסופר בעיתונו. שם גם נשאתי את אשתי. עם הזמן הגעתי אף לרכוש הגדול שעליו דיבר הצדיק. שלושה בתים היו לי בפטרבורג, וברשותי היתה גם הוצאת ספרים גדולה.

אבל כשפרץ המשבר בחברת האשראי, התמוטטו כל עסקיי ויצאתי נקי מנכסיי. כיום חי אני ברוב אושר עם רעייתי, ומוחי צלול, אף שכבר מתחיל אני את העשור השמיני לחיי. דברי העתידות של הצדיק מליובאוויטש נתקיימו בי להפליא.

הסיפור הזה נכתב על ידי הסופר הרוסי הגוי סטאניסלאב אוקרייץ, שהיה גם בעל המעשה. הוא פירסם את הדברים בכתב-העת הרוסי `ייסטוריסקי וועסטניק` (`ידיעון היסטורי`) בשנת תרס"ו. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

ב-י"ג בניסן חל יום ההלולא של החכם רבי אברהם חביב זצוק"ל

מתולדותיו: רבי אברהם חביב נולד בטריפולי בשנת תר"י והיה אחד מגדולי חכמי לוב. הוא נודע כמקובל אלקי והיה אביהם הרוחני של הרבה תלמידי חכמים שלמדו בישיבות טריפולי. הרב השקיע את כל מאודו להרים את קרן התורה בעיר, וסייע לפתח את הישיבות, בהן למדו הרבה תלמידים, שנודעו ברבות הימים כלמדנים ותלמידי חכמים מפורסמים בתורה וביראת שמים.

עד זקנה ושיבה עסק רבי אברהם חביב בתורה בנגלה ובנסתר. נסתלק לגנזי מרומים בשנת תרפ"ג בעיר בה פעל כל ימיו.

היה זה בשנת תרפ"א. בריונים ערביים היו מכים את היהודים, מלעיגים בהם ורודפים אותם ברחובות העיר טריפולי.

לא תמיד הצליחו היהודים להתגבר על עצמם ולא להשיב מלחמה שערה. בשעה שראו מוסלמי מכה יהודי, החזירו לו מנה אחת אפים כדי למנוע בעדו לעשות זאת שוב. הדבר גרם למתיחות רבה בקרב האוכלוסיה, ולעתים נוצר מצב, שהיה קשה ליהודי לעבור ברחוב ערבי מחשש שיפגע על ידי בריונים.

באחד הימים נאלץ רבי אברהם חביב, אב בית הדין בטריפולי, לעבור באחד מרחובות המוסלמים. הוא היה בדרכו הביתה, עת בריון ערבי מגושם וגס רוח בשם גריסיעה, עמד ברחוב עם מרעיו והתפאר בכחו הרב.

בראותו את הרב עלתה בלבו מחשבת זדון. הוא לא נרתע מהדרת דמותו של הרב שפניו הפיקו חכמה ויראת שמים. לבו היה גס בכל דבר שבקדושה, ומרה הרב לא עורר בלבו יחס של כבוד ודרך ארץ. ההיפך הוא הנכון. הוא גחך בזלזול ואמר לסובבים אותו:

"רואים אתם את רב היהודים ההולך מולי? הנה אראה לכם כיצד אעשה אותו לצחוק. כל האנשים טוענים שאסור להתגרות בחכם יהודי הלומד תורה, פן מרה תהי אחריתו, אך אני אוכיח לכם שאינני מפחד כלל. חכו וראו".

כך התפאר הבריון לפני חבריו. הם חששו לפגוע ברב היהודים שכחו רב לעשות מופתים, והזהירו את חברם לבל יעז לעשות לו רעה. אך הבריון צחק. הוא רצה להוכיח את "גבורתו" הרבה.

"מה רב הכבוד שיפול בחלקי, עת אוכיח קבל עם, שאינני ירא מאיש". חשב ביהירות וחיכה בחוסר סבלנות שהרב יתקרב.

הרב חביב הלך במתינות כדרכו תמיד. הוא בטח בבורא עולם שישמרהו מכל צרה, ולא שת לבו לפרחח גס הרוח העומד ואורב לו בקרן הרחוב. שפתיו מלמלו דברי תורה, והוא הלך שקוע כל כלו בהרהוריו הקדושים. בהתקרבו לפינת הרחוב, יצא הבריון קדימה ובצחוק לעג משך בזקנו ובגלימתו של הרב. יותר מזה גם הוא לא העז. הפרחחים, שחכו בפינה לראות את גודל מעלליו של מלך הבריונים, התפזרו מיד לכל עבר. פחדם מפני העונש הצפוי להם מידי שמים החריד אותם משלותם.

"ישא גריסיעה הגבור בענשו". חשבו בלבם וכך נותר גריסיעה הבריון לבדו ברחוב, מצפה לשוא לתשואות חבריו עבור מעשי גבורתו. הרב חביב המשיך את דרכו במנוחה ובשקט כאלו לא קרה דבר. הוא לא התדיין עם האיש המגושם, שחסר היה מדות ודרך ארץ, אך אחד מיהודי לוב, שעבר באותו הרגע ברחוב, ראה את כל מה שהתרחש. לזעמו ולצערו לא היה גבול:

"איך זה העז פושע נקלה זה להרים יד בקדוש ישראל?"

האיש הנזעם מיהר לרחוב היהודים וסיפר בהתרגשות את מה שראו עיניו. הנאספים הנדהמים לא ידעו את נפשם מחמת צער ועלבון, מיד התארגנו מספר בחורים בעלי זרוע והחליטו ללכת ולעשות שפטים באותו בריון. אך בעודם מתכוננים לצאת לדרך ובתכננם כיצד לפעול, ראו את הרב חביב שעדין לא הגיע לביתו, בא למולם.

"אנחנו נלמד לקח את הפרחח השפל שפגע ברב". אמרו לו.

הרב חיך חיוך של טוב לב. הוא הרים את ידו ועשה בה תנועת בטול, כאומר:

"אין כל צורך לפגוע באיש. אינכם צריכים לדאוג".

מחמת כבודו של הרב לא התוכחו עמו הבחורים, הם היו בטוחים, שאם הרב מנע בעדם לפעול, עליהם להרגע, ומן השמים יענישו את החוטא.

הדבר קרה ביום רביעי. ביום ראשון עם שחר שמעו אנשי הרובע המסלמי בטריפולי זעקת אימים הבוקעת ועולה מהרחוב. הם מיהרו לצאת מבתיהם ולראות מיהו הצועק. תחלה לא הבחינו בשם דבר. אך בהתקרבם לפינת הרחוב, שקרני השמש טרם הגיעו עדיה, ראו מחזה מעורר פלצות. גופת גבר היתה שרועה על הכביש, חבולה ומוכה בצורה אכזרית ביותר. לא היה כל ספק בכך: האיש נרצח על ידי שונא צמא דם.

מיד הובהלה המשטרה, שזהתה את הבריון גריסיעה, אותו עריץ חסר לב שהרים יד על הרב חביב. למרות החקירה הנמרצת של המשטרה, לא נמצא הרוצח, וסיבת מותו נשארה חידה סתומה. אך היהודים, אף שגם הם לא ידעו מי רצח את האיש, ידעו היטב את הסיבה למותו. הדבר בא כעונש על חוצפתו הרבה כלפי הרב. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

ב-י"ג בניסן חל יום ההלולא של מרן רבי יוסף קארו (הבית יוסף) זצוק"ל

מתולדותיו: מגדולי הפוסקים בכל הדורות. נולד בספרד, ובגיל ארבע הגיע עם הוריו לקושטא כתוצאה מן הגירוש של יהודי ספרד בשנת רנ"ב אחרי פטירת אביו התגורר בבית דודו, רבי יצחק קארו, שגידלו וחינכו כבן. מגיל צעיר התפרסם כגדול בתורה, ורבים פנו אליו בעניני הלכה. בגיל שלושים וארבע החל בכתיבת ספרו הגדול "בית יוסף"

חיבוריו הנוספים: "כסף משנה" על משנה תורה של הרמב"ם. "מגיד מישרים" "בדק הבית" "אור צדיקים" ועוד.

נסתלק לגנזי מרומים בשנת של"ה והוא בן שמונים ושבע שנה.

בגלל ענותנותו היתרה, עוררו משמים דוקא את מרן לשים לב למצבו העגום של הדור. הוא ראה את הנעשה – דאג והצטער. הוא פחד, שבמקום תורה אחת יהיו תורות רבות.

במר נפשו התאונן מרן ואמר: "אזלה ידי התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כשתי תורות אלא כתורות אין מספר".

פירוש הדבר: נחלש למוד התורה ונתמעטו לומדיה. התורה לא נעשית כשתי תורות בלבד אלא, חלילה, כתורות רבות הסותרות זו את זו.

מה אעשה? חשב מרן, לאחר הרהורים ארוכים קם מרן והחליט בלבבו: יש לחבר ספר הכולל כל הדינים הנוהגים, בבאור שרשיהם ומוצאיהם מן הגמרא, איש לא נעדר.

מרן פתח אז בכתיבת ספרו הידוע, ששמו: "בית יוסף".

"המגיד" מן השמים, הוא שהורה לו לקרוא כן לספר, וכך אמר לו: "את ספרך תקרא "בית יוסף", כי זהו ביתך בעולם הזה ובעולם הבא".

עשרים שנה טרח מרן ושקד על כתיבת ספרו. הוא התחיל בעבודתו הנפלאה בשנת ה` רפ"ב בהיותו בעיר ניקופול שבתורכיה, וסיים אותה עת כבר נמנה היה בין תושביה של צפת בארץ הקודש בשנת ה` ש"ב. כל הסוגיות האפשריות לוקטו לספר זה.

כנושא הלכתי המוזכר במקורות שונים, בש"ס ובראשונים. אסף מרן ולקט. הוא ציין היכן מוזכרת הסוגיה במשניות ובמסכתות הגמרא. כמו כן ציין את דברי הגאונים על אותו נושא, והוסיף את דברי הפוסקים הראשונים עד ימיו עד ימי מרן.

ה"בית יוסף" איננו ספר קטן. זוהי יצירת ענק, שנכתבה כפרוש לספר "ארבעה טורים", שחבר רבי יעקב בן הרא"ש. כדי להעמיק ולהכיר את החיבור "בית יוסף" עלינו להבונן לרגע אל עבר דמותו של רבי יעקב בן רבינו אשר שכנויו הידוע הוא "בעל הטורים" כשם ספרו אשר חיבר.

ה"בית יוסף" מתחלק לארבע החלקים, כחלוקת הטור, כל ספר עוסק בנושא אחר.

"אורח חיים "מורה דרך לחייו של היהודי בהליכות יום יום ובימי שבת ומועד.

"יורה דעה" דן בשאלות של אסור והתר, כשרות מאכלות שעטנז והפרשות תרומות ומעשרות.

"אבן העזר" מתאר סוגיות הקשורות בחיי משפחה, כדוגמת קדושין וגיטין.

"חושן משפט" דן בדיני ממונות בין אדם לחבירו.

ה"בית יוסף" עמד לפתור את בעיתם הראשונה של בני הדור, והיא כי עתה יכול כל יהודי למצוא את כל המקורות הקימים לכל סוגיה. מרוכזים במקום אחד. אך מרן ידע על קיומה של הבעיה הנוספת, בעית הפסיקה. כלא היה לעם ישראל פסק אחיד בכל נושא ונושא.

לשם כך עסק מרן במפעל נוסף. לצד כתיבת ה"בית יוסף" כתב מרן ספר אחר ספר פסיקה, המכונה: "שלחן ערוך".

מרן בקש להכין לבני דורו פסקים ערוכים וברורים הנאמרים בתמציתיות ולהגישם כ"שלחן ערוך" שיהוה קצור ליצירתו הארוכה "בית יוסף".

כיצד יכול היה מרן לפסוק ולהכריע הלכה בין דעות רבות כל כך? הוא יסד את פסיקותיו בספר על שלושה עמודי הוראה, בני הדורות הקודמים:

רבנו יצחק אלפסי – הרי"ף.

רבנו משה בן מימון – הרמב"ם

רבינו אשר – הרא"ש.

בכל נושא עיין מרן בדברי השלושה. וכיצד הכריע ביניהם? לשם כך נעזר בכלל הידוע בכל בית דין: "אחרי רבים להטות" יש לפסוק על פי דעת הרוב.

בהתאם לכלל זה החל מרן לכתוב את ה"שלחן ערוך", על מנת להגישו לעם היהודי לדורות כספר פסיקה כולל ומקיף.

עד ימינו משמשים "הבית יוסף" וה"שלחן ערוך" כמורי דרך לכל יהודי שומר תורה ומצוות".

יצירה נוספת של מרן היא ה"כסף משנה", על הי"ד החזקה של הרמב"ם.

בספר זה מביא מרן מקורות לפסקי הרמב"ם, כמו כן הוא מישב את מה שנראה לכאורה כסתירה בין כמה וכמה מפסקיו.

"המגיד" מן השמים שנהג לפקוד את לילותיו סיפר לו על כך: "משה בחירי" כך אמר לו המגיד בספרו על רבי משה הנבחר כשהוא מתכון לרבנו משה בן מימון הרמב"ם, "ויעקב יקירי" הכונה לרבנו יעקב בן אשר, בעל הטורים "שמחים בך, שפרשת את דבריהם בספור ובאריכות".

תיקון טעות: בגיליון הקודם נפלה טעות בנוגע לרבי יוחנן רחמסטריווקא

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email