parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת שלח

הוראה למעשה: האדם מצווה מן התורה להשמר מהאיסור של לשון הרע. אמרו חכמים: "שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ובעטיין אין לו חלק לעולם הבא: א. עבודת כוכבים. ב. גילוי עריות. ג. שפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם", ועוד אמרו חז"ל: כל המספר לשון הרע – כאילו כופר בעיקר שנאמר: "אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו – וזה שאומרו עליו, והמקבלו – יותר מן האומרו… והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע". חומר האיסור של לשון הרע וכן עצות כיצד להימנע ממנו מבוארים בהרחבה בספר – "חפץ חיים", ומי האיש החפץ חיים – ילמד בספר "חפץ חיים". התורה עצמה נותנת עצה כיצד להנצל מאיסור זה – בכך שצותה לזכור את מעשה מרים בכל יום, ולדעת הרמב"ן זכירה זו הינה מצות עשה מן התורה.

האר"י ז"ל אומר שהאדם צריך לכווין במילים – "להודות לך" (בברכת אהבת עולם לפני ק"ש) – "שהפה לא נברא אלא רק בכדי להודות ולא לדבר לשון הרע. וזהו זכירת מעשה מרים".

על פי דברי האר"י הללו, ניתן להבין את מה שאמרו רז"ל: "המספר לשון הרע – כאילו כופר בעיקר". וזאת משום שהוא חושב שהפה הוא כלי נצוח, כמו שור הנוגח בקרניו, וארי הדורס בצפרניו וכו`, ומחשבה זו היא כפירה בעיקר, שהרי הפסוק אומר: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (עץ אבות מזקני הרב מאדא). ניתן לפרש ולומר שמפני שני הטעמים דלהלן – אומר האר"י ז"ל – שדוקא לפני ק"ש צריך האדם לכווין להינצל מהאיסור של לשון הרע:

א. בכדי להורות לנו שדוקא כאשר אנו באחדות – יכולים אנו להמליך את הקב"ה עלינו, שהרי הפסוק של ק"ש הוא אחד מפסוקי המלכויות שבתפילת ר"ה שדרכם אנו מקבלים מלכותו עלינו. ואימתי הקב"ה מולך עלינו – כשיש אחדות בינינו, כמו שכתוב: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" "בהתאספם יחד – באגודה אחת ושלום ביניהם ולא כשיש מחלוקת ביניהם". (רש"י)

ב. בכדי להורות לנו שהגאולה העתידה תלויה בשמירת לשוננו. וכיצד ענין זה מתקשר לקריאת שמע? מפני שפירושו של הפסוק – "שמע ישראל ה` אלוקינו ה` אחד" על פי רש"י – כך הוא: "ה` שהוא אלוקינו עתה, ולא אלוקי האומות, הוא עתיד להיות – ה` אחד", ויעוד זה יתקיים בגאולה העתידה, קירוב הגאולה העתידה תלויה כאמור לעיל בזה – שלא יהי` לשון הרע בינינו, כמו שמצינו בפירושו של רש"י על הפסוק – "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר": "דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה, שמא אינם ראויים להגאל".

המקור בפרשה: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". אמרו בהקשר לפסוק זה רבותינו ז"ל: "לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא – על לשון הרע, שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים וגו`". "תניא א"ר אלעזר בן פרטא: בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע, מנין – ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים – כך, המוציא שם רע על חבירו – על אחת כמה וכמה… אמר קרא: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה" – "על דבת הארץ שהוציאו" (מס` ערכין ט"ו ע"א).

החטא של לשון הרע שנכשלו בו המרגלים מבואר גם במדרש רבה, וזה לשון המדרש: "ותדבר מרים ואהרון במשה", ואחר כך – "שלח לך" וכו` – שהי` צפוי להקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ, לפיכך סמך הקב"ה זה לזה, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע".

בספר הזוהר הק` מובא כדלהלן בנוגע לחטאם של המרגלים: "בא וראה מה גורם לשון הרע: גזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ… כיון שהוציאו לשון הרע על ארץ הקודש – כאילו הוציאו עליו (על הקב"ה) כביכול".

ובענין זה כותב גם הרמב"ם: "לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". וכעת לאור הדברים הנ"ל, צריכים אנו להבין – כיצד שייך לדבר לשון הרע על דבר דומם כ-ארץ? את ההסבר לכך אפשר למצוא בדברי הרמב"ן וזה לשונו: "ודע, כי הארץ לגבולותיה מאז היתה לגוי – היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם, כמו שכתוב: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", אבל נתנה הקב"ה בעת ההפלגה לכנען, מפני היותו עבד – לשמור אותה לישראל כאדון המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים, וגם בעבד". מדברים אלו מובן, שתכלית בריאתה של ארץ ישראל היא בכדי להיות נחלת עם ישראל.

רבי יהודה הלוי מבטא כך את תשוקת עם ישראל לארץ ישראל: "חיי נשמת אויר ארצך" – היינו שארץ ישראל היא חמדת עם ישראל. ומהכיוון השני, מוצאים אנו בדברי חז"ל שארץ ישראל משתוקקת לעם ישראל וכלשון המדרש: "אפילו דרכים מבקשות תפקידם, כמו שכתוב: "דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד" – "אלו ישראל שאליהם היתה תאוות הדרכים (מת"כ).

מכל הנ"ל מובן איפוא, עד כמה גדול היה חטאם של המרגלים, כי הרי הם רצו לגרום לפירוד בין עם ישראל לארץ ישראל ואין לך לשון הרע גדול מזה.

הוראה למעשה: האדם מצווה לדחות מעצמו הרהורים רעים. "האדם שנופלות לו הרהורים רעים ודוחה אותם – יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן, לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"… וכשמסיח דעתו – מקיים לאו זה, ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה – נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה. ואפילו שנופלים לו במחשבתו ספיקות על האמונה, ידע כי הם דברי רוח הסטרא אחרא המגביה עצמה על נפשו, אבל ישראל עצמם הם מאמינים, והעצה היא לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו – נמאס, ככתוב: "ולב נשבר רוח נשברה".

המקור בפרשה: "כי חזק הוא ממנו", ואמרו רז"ל: "אל תקרי ממנו וכו` שלא האמינו ביכולת ה`, ואחר כך חזרו ואמרו: "הננו ועלינו"… ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה`? אלא ודאי מפני שישראל עצמם הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם – הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלקית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה` עליהם והרעים בקול רעש ורוגז – "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו`…" וכששמעו דברים קשים אלו – נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב: "ויתאבלו העם מאד, וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, "אבל ישראל עצמן הם מאמינים"…

הוראה למעשה: האדם צריך לדעת ש"כל העבירות שבתורה – יעבור ואל יהרג" (חוץ מג` עבירות המוזכרות לעיל). ואולם, "אם הוא אדם גדול וחסיד, וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך – רשאי הוא לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על דבר שלא נמנה על ג` העבירות, כדי שיבאו ליראת ה` ולאהבו בכל לבם".

המקור בפרשה: "ויקרא משה להושע בן נון יהושוע". "התפלל: י-ה יושיעך – מעצת המרגלים" (רש"י). ענין זה לכאורה – אינו מובן: א) איך עלה במחשבת משה שיהושוע תלמידו יוציא חס ושלום דיבה על הארץ? ב) מה שייך תפילה על דבר שתלוי בבחירת האדם? ג) מדוע משה לא התפלל על כל המרגלים שינצלו מחטא. התשובה לכל השאלות הנ"ל היא כדלהלן: משה הכיר את מהות אופיו של תלמידו יהושע – שהוא מוכן למסור נפשו גם עבור ענין שאינו נוגע לשלושת העבירות שמחוייבים למסור את הנפש עליהם (וכמבואר לעיל שאדם גדול שרואה שהדור פרוץ – רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על דבר – שלא נמנה על אותן ג` העבירות), והרי אין לך פירצה יותר גדולה מעוון המרגלים. על כן התפלל עליו משה שלא יוזק בשליחות. וזה גם נוגע להמשלח, כמבואר בשו"ע. ואכן תפילתו של משה אכן הועילה להגן על יהושע, כפי שכתוב: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" ועל ידי תפילת משה – "כבוד ה` נראה בענן" והענן קיבל את האבנים (כמבואר במדרש).

מהדברים הנ"ל ניתן להבין כעת את כונת יונתן בן עוזיאל בתרגמו את הפסוק – "ויקרא משה להושע בן נון יהושע": "כד חזי משה את ענוונתנותיה"… כלומר שמשה הכיר בכך שיהושע הוא בתכלית הענוה, ואמיתות הענוה היא – התקיפות בכל הנוגע לעניני הקדושה שלא להתפחד ולהתפעל משום דבר אלא רק מהקב"ה בלבד.

הוראה למעשה: האדם צריך להאמין ולבטוח בה` – "כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח – תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית`, בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם, וכמו שאנו מברכים בתפילת י"ח: "סלח לנו, ברוך אתה ה` חנון המרבה לסלוח", והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל – מאחר שבקשנו סלח לנו – מחל לנו, ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים – היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכים – "בא"י גואל ישראל ".

המקור בפרשה: "כי חזק הוא ממנו", פרש"י: "כלפי מעלה אמרו"… מדברים אלו מתעוררת תמיהה גדולה: וכי המרגלים שוטים היו לטעון דבר שאפילו התינוקות אינם טועים בו. והרי אין ערוך בין נברא לבורא! ועוד: הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, ואם בדבור נברא העולם, יכול הוא גם בדבור לאבד את העולם! אלא שצריך לומר, שהמרגלים לא סברו שעמי הארץ חזקים יותר מה`, כי אם שמדת הדין חזקה, והקב"ה שמנהיג את עולם במשפט, אינו יכול כביכול מצד הדין המתוח על עם ישראל לקבל את התשובה שעשו בעודם במצרים. הם טענו שהקב"ה הוציאם ממצרים בכדי להתנקם מהם, וכלשון הפסוק: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה` אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", ומפרש הספורנו: "בשנאת ה` אותנו על מה שעבדנו עבודה זרה במצרים, שאף על פי שיש לאל ידו לכבוש את האמורי ולהמיתם, יתן אותנו בידם – להנקם בנו"… ובאמת עם ישראל עשו תשובה מעון העבודה זרה, כפי שמעיד הפסוק "משכו וקחו לכם צאן" ופירשו חז"ל: "משכו מעבודה זרה וקחו לכם צאן". והצאן הי` האליל של מצרים, ובקיום צווי זה – עם ישראל זבחו את "תועבת מצרים" ועשו בכך מעשה בפועל המורה על תשובתם.

חטאם של המרגלים הי` איפוא – בחוסר אמונתם – שה` קבל תשובתם, ושהוא חפץ חסד ורב לסלוח, וכלשון הפסוק: "החפוץ אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי`ה".

נושאים בפרשה

"ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", וזה החיוב הוא – כשיהי` לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב: "על ארבע כנפות כסותך".

שורש המצוה: נגלה בכתוב, שהוא למען נזכור כל מצות השם תמיד. ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום.

וזהו שנאמר בו בכתוב – "וזכרתם את כל מצות ה`", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: כי מלת ציצית תרמוז לתרי"ג מצות – עם צירוף – שמונה חוטים שבציצית וחמשה קשרים שבו. ועוד אומר לי לבי, שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל לשם ברוך הוא, כי הלבן רומז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כמו שמצינו בפרקי רבי אליעזר: הארץ מהיכן נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד". (ספר החנוך מצוה שפו)

"כתבו התוספות: מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכן עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדים כדאיתא במסכת שבת. על כן, ירצה במאמר "והיה לכם לציצת" לצד שהם עבדים ל-ה`, ועבד עושה כבלא (חותם), "יהיה לכם" – זה לכבלא דעבדא, ואמר – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה`", פירוש כשיביטו בסימן עבדותם, יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם, במלבושם, בדיורם ובכל מעשיהם – כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר ציוה ה` לעשות. (אור החיים הק` בפרשתנו)

"וזהו מה שכתוב בזהר הק` (הובא בס` התניא פרק מ"א) "בעטיפת הציצית יכוון להמשיך עליו מלכותו ית` – אשר היא מלכות כל עולמים, ליחדה עלינו על ידי מצוה זו, והוא כענין – שום תשים עליך מלך".

הליכות עולם לו

"ועשו להם ציצית"

"הרוצה לקיים מצוה זו – "ועשו להם ציצית" מן המובחר, יזהר שיכין לו טלית גדול וטלית קטן של צמר לבן, ויטיל בהם ציצית של צמר לבן, ומקיים בכך מצות ציצית בלי שום פקפוק". (שו"ע הרב הלכות ציצית).

ורוחב הטלית קטן צריך להיות אמה של תורה שהיא – רוחב – כ"ד גודלין מרווחים מאדם בינוני. והאורך של אחוריו מבית הצואר ולמטה צריך להיות גם כן אמה של תורה מרווחת.

וכל השיעור הזה של רוחב ואורך טלית קטן – צריך להיות מופשט, ומלביש את האדם ככל השיעור הזה כולו, כמו שכתוב: "אשר תכסה בה" דייקא, ולא יתקפל ולא יתקמט כלום מהשיעור הזה, כי מקום הנקפל או הנקמט – אינו עולה מן המידה, וצריך להשגיח על זה תמיד לקיים מצות ציצית כל היום" (בעל התניא בסידורו).

רזי התורה

"אני ה` אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה` אלקיכם"

באר כאן, כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלקים, ואם כן, אין הענין צורך הדיוט בלבד, כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע: "והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי אם אין עם, אין מלכותו של מלך מתפרסמת". (רבנו בחיי)

ענין זה מרומז גם בפסוק – "ועתה יגדל נא כח אד-ני" – היינו ע"י מעשינו – אנו מוסיפים כח למעלה, כביכול.

שמעו ותחי נפשכם

חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.

תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.

הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומידי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.

ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח.

את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות.

בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית הכנסת הגדול.

קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.

שולחנות בית הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית הכנסת, לצד בני משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.

לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה`.

ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.

קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.

חיש מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.

לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן מרעיתו, ועל אחת כמה וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".

דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון הקודש את שופר התקיעות של ראש השנה. לאחר מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית הכנסת.

רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.

באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.

הרב שב לבית הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.

בכ"ז בסיון חל יום ההלולא של אחד מגדולי רבני תוניסיה – הגאון רבי שושן בוכריץ זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בשנת תרכ"ט לאביו רבי מנחם, מבני ג`רבה. בהיותו צעיר לימים, הרחיק לנסוע עד לטריפולי, כדי ללמוד בישיבה שבאותה העיר. הוא עלה ונתעלה שם, במעלות התורה.

בד בבד עם גדולתו בתורה, שם פניו למסחר והצליח מאד, ותורה וגדולה היו על שלחנו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקר רבי ששון את דירתו לטריפולי ונתמנה כרב העיר, וכיהן במשרה זו עד אחרית ימיו.

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תשכ"ז והוא בן תשעים ושמונה שנה.

בימי מלחמת העולם הראשונה, עברה כוס התרעלה על יהודי עירו. המורדים הערבים, שלא נכנעו לכובש האיטלקי, התנכלו לחמיו שהיה ראש הקהלה היהודית, ורצחוהו נפש. רבי שושן החליט אז לעזוב את העיר. הוא הטעין את כל ספריו ורכושו על רכבת כדי להעבירם לעיר טריפולי.

הערבים הצוררים לא אמרו די. הם חיבלו בפסי הרכבת ובזזו את כל רכושו, בחשדם כי הוא מרגל לטובת האיטלקים. עוד באותו לילה, אחר השוד, הגיעה לביתו קבוצה נוספת של ערבים, שידיהם היו מגואלות בדם אחינו בני ישראל, וביקשו להרגו.

רבי שושן נתן להם את כופר נפשו, ושילם שבע מאות לירות זהב טורקיות, שהיו הון עתק בימים ההם. וכך, חייו שוב ניתנו לו במתנה, בחסדי שמים.

רבי שושן הודה לה` על רוב טובו, אך אושרו לא ארך זמן רב. עם שחר, כשיצא אל מחסן ביתו לאסוף דבר מה, הרגישה בו קבוצת שודדים. הם קמו ממקום מארבם וניגשו לשבור את הדלת.

רבי שושן לא איבד את עשתונותיו. הוא מיהר לקרב אל הדלת שקים גדושי סבון שהיו דרך קבע במחסנו. ליבו הלם בפראות, והוא התנשם מרוב מאמץ, אך לא אמר נואש. הוא גרר שק, ועוד שק, ואטם היטב את חלל הפתח שלפני הדלת. לפתע שמע יריות.

הערבים השודדים היו מצויידים בכלי נשק, ומשלא הצליחו לפרוץ פנימה, החלו יורים. אך זכותו של רבי שושן עמדה לו והקב"ה הקדים רפואה למכה – היריות נבלעו בשקי הסבון ויהי לפלא.

קולות הירי והנפץ נשמעו חשודים מאד באזני החיילים המורדים ששוטטו באזור. הם קפצו מתוך שוחותיהם והגיעו במרוצה, ואילו השודדים נבהלו ונסו על נפשם.

משפסקו סוף סוף הקולות, נשם רבי שושן לרוחה. הוא פתח את דלת המחסן ויצא שלם ללא פגע הישר אל זרועות שוביו – החילים הערביים.

ברוב רשעותם, שמוהו במעצר, משום שחשדו שהוא מרגל. הם גזרו עליו מות בשרפה, אך הקב"ה לא עזבו. מושל בית הסוהר הכירו כידיד משכבר הימים והתיחס אליו בכבוד הראוי. שהותו של רבי שושן בבית הסוהר, לא היתה אפוא, כה גרועה.

החילים הערבים שתפשוהו, חששו מאד לחייהם מאימת האיטלקים הכובשים, והתבצרו ביערות ובמקומות מסתור אחרים. את הודעותיהם ודיווחיהם למושל העיר, נאלצו לשלוח על ידי פרשים מזוינים ושליחים מיוחדים.

אחד השליחים הללו, אשר בגורלו נפל להעביר את הודעת גזר הדין למושל, היה אף הוא ידיד נעוריו של רבי שושן, ולבו נצבט בקרבו. קשה היה לו לקבל את העובדה כי הוא במו ידיו, יעביר את הודעת גזר הדין על חברו, למושל העיר.

טרם הגיעו אל בית המושל, החליט בלבו לבקר את רבי שושן בכלאו, להפרד ממנו, ולבקש את סליחתו על כי דוקא עליו הוטל להעביר את פסק בית המשפט לידי מוציאיו לפועל.

השניים, רבי שושן והשליח, היו נרגשים מאד. מעיניהם נשקף צער עמוק. לבו של רבי שושן נכמר בקרבו על גלות השכינה וצער בניה, וחברו הגוי הבין לרגשותיו.

"היש באפשרותך לתת לי לעיין רגע במכתב?" שאל לפתע רבי שושן.

"מדוע לא"? השיב השליח והוציא מתיקו את המעטפה הסגורה.

רבי שושן שלף בזהירות את פסת הניר שנשאה על גבה את גורל חייו וקרא את תוכנה: "גזר דינו יצא לשרפה, ביום הששי הבא, ברחובה המרכזי של העיר".

הוא לא רעד, ואף לא החויר למראה המכתב. הוא ידע, כי אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל לו להתייאש מן הרחמים. במהירות מחק את המלים "ביום ששי הבא" וכתב במקומן – "בראש חדש הבא", "אולי יקרה נס עד אז, וככל שיחלפו הימים, כך ייטב" חשב בליבו.

השניים נפרדו איש מעל רעהו בדמעות שליש, והשליח יצא אל העיר להעביר למושל את מכתבם של ראשי המורדים.

והנה, עוד באותו השבוע, כבשו האיטלקים את העיר והשתלטו על כלל תושביה.

רבי שושן אשר ישב בכלאו מאחורי סוגר ובריח וציפה לגזר דינו, נשכח כליל.

לאחר ימים אחדים, שחררו הגנרל הצרפתי מן הכלא, ורבי שושן חזר אל עירו, וכך הוא נוכח שוב – כי לא עזב ה` חסדו.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email