parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת שמיני

הגה"צ רבי משה וובר זיע"א היה מאכיל מלחמו יהודים רבים, עניים ומדוכאים, שבורי לב וחסרי דיור, גלמודים וערירים. אחד מאותם האנשים הרבים שניזונו מידו, היה גאון אדיר. אותו גאון היה בקי בכל הש"ס. כל שאלה שהיתה מופנית אליו בענין מציאת סוגיה באחת ממסכתות הש"ס, הוא היה מיד משיב היכן ובאיזה עמוד בגמרא ניתן למצוא את הסוגיה. קראו לו – הרב ר` אהרון יוסף אדלר זצ"ל, מחשובי חסידי לעלוב. הוא היה גר בגפו בחדר קטן בשכונת בתי אונגרין ליד בית הכנסת "חתם-סופר". כשהיו אומרים לו בהתפעלות שהוא בקי בש"ס, הוא היה משיב בענווה: "וכי מי לא בקיא בש"ס?!"

הגה"צ רבי משה וובר זיע"א היה שולח לו מידי יום ביומו אוכל חם. הרבנית מרים ע"ה היתה מכינה בעצמה את האוכל החם. את הסעודה החמה הוא היה שולח באמצעות אחד מתלמידיו. בנוסף לכך הוא היה נוהג לבקרו לעיתים קרובות.

יום אחד, שאל אותו התלמיד את הרב משה וובר: "אולי זה קשה לרב לשלוח מידי יום ביומו אוכל אל הרב ר` אהרן יוסף?" לשמע השאלה, התבונן הרב בעיניים חודרות בתלמיד. לאחר רגע של התבוננות ארוכה, אמר: "איך אתה אומר לי דבר שכזה? הרי יתכן שכל מה שיש לי בחיים, זה זכות המצות הזאת!

וכך, עד יום מותו של הגאון ר` אהרון יוסף אדלר, היה הגה"צ רבי משה וובר שולח לו מידי יום ביומו אוכל חם שהיה מחיה את נפשו של אותו הגאון הגלמוד.

הוראה למעשה: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו – "מרכב", ואשה קראו – "מושב", ואומר: "ותבחר לשון ערומים", ואומר: "ודעת שפתי ברור מללו" (פסחים ג` ע"א)

דברים אלו אמורים בנוגע לסיפורים, ואולם כשהמדובר בלימוד הלכה למעשה – צריך להשתמש בלשון ברורה ולומר בפירוש – "זה טמא וזה טהור", "זה זכאי וזה חייב", ולא לחשוש שמוציא מפיו דבר מגונה.

המקור בפרשה: "וזה לכם הטמא" – "אלה הטמאים לכם, להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

הזהיר הכתוב שמירת הבריאות, בלשון "ושמרתם לנפשותיכם" – להורות כי עם בעת קיום וחיזוק גופו לעבודת השם צריך מאוד שמירה שלא יוזק ח"ו בנפש ורק שניהם יחדיו הגוף והנפש יתחזקו באכילה או שאר ענינים המצטרך ההכרחי להיות בעוה"ז (פרשת אחרי)

הוראה למעשה: האדם שעומד להתפלל, צריך לדעת לפני מי הוא עומד ומתפלל וכמו שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (מסכת ברכות דף כ"ח ע"ב): "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העוה"ב".

המקור בפרשה: "ויקרבו ויעמדו לפני ה` ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה` תעשו וירא עליכם כבוד ה`". וזה לשון האור החיים הק` על פסוק זה: "ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה`, ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות כמאמר דוד המלך ע"ה: "שויתי ה` לנגדי תמיד", כי בזה לא ימוט מימינו – שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו… כישיבתו לפני מלך ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: "זה הדבר אשר ציוה ה` תעשו וירא עליכם כבוד ה`". הגמרא במס` סנהדרין (דף כ"ב ע"א) אומרת בנושא זה: "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: "שויתי ה` לנגדי תמיד".

וזה לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה הלכה ט"ו: "כל תפלה שאינה בכוונה, אינה תפילה. ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה".

ובחידושי "רבינו חיים הלוי" כותב על הלכה זו: "ונראה לומר, דתרי גווני כוונות יש בתפלה: האחת, כוונה של פירוש הדברים. והשניה, שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ה`, כמבואר בדבריו פ"ד שם וזה לשונו: "ומה היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה". ונראה שכוונה זו, אינה מדין כוונה רק שהיא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה` ומתפלל, אין זה מעשה תפלה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה, ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק, דינו כלא התפלל כלל וכאילו דלג מלות אלה".

ובשו"ע או"ח, סימן ק"א מובא: "המתפלל, צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות. ואם לא כיוון באבות, אף על פי שכיוון בכל הברכות, יחזור ויתפלל. הג"ה: והאידנא, אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה, קרוב הוא שלא יכוון, אם כן למה יחזור" עכ"ל. המסקנה העולה מדברים אלה הינה – שהטעם שאין חוזרים להתפלל אם לא כיוון, הוא מפני שגם עכשיו לא יכוון ולא יהיה שום תועלת בחזרה, אבל מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל. ועיין בסימן צ"ח וזה לשונו: "המתפלל, צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו וכו` ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה", עכ"ל.

ועיין בשערי תשובה שם וזה לשונו: "שאם לא התפלל דרך תחנונים, חוזר ומתפלל אף על גב שבשביל חסרון כוונה, אינו חוזר, והטעם לכך משום שקרוב הדבר שגם בחזרה לא יכוון, מה שאין כן כאן. ועיין בביאור הלכה שם שמביא בשם הפרמ"ג – שיש לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר בדיעבד, ועל כל פנים לכתחילה, מאוד יזהר בזה. עכ"ל. ומלבד זאת, אשר מצד ההלכה היה צריך לחזור ולהתפלל, עבר גם על איסור מדברי סופרים שעשה תפלתו קבע, ורז"ל הרי אמרו בפרקי אבות (פרק ב` י"ג): "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום".

וזה לשון הספרי בפרשת ואתחנן: "שמעון בן עזאי אומר – בכל נפשך אהבהו, עד מיצוי הנפש". "ועיקר העבודה בעקבות משיחא, היא התפלה, כמו שכתב הרב המקובל חיים ויטל ז"ל בספר "עץ חיים" וב"פרי עץ חיים". מכל שכן וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשנו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועמק הדעת קצת, כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרא, ושתי ברכות לפני ק"ש – יוצר ואהבה – לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל, ויבאו לבחינת גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה, שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת וכו`, בכל לבבך וכו` הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל – שהיא מיסודי התורה ושורש ומקור לכל רמ"ח מ"ע, כי על האהבה המסותרת בלב כל ישראל בתולדותם וטבעם, לא שייך ציווי כלל". (אגה"ק בספר התניא).

נושאים בפרשה

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה` תעשו וירא עליכם כבוד ה`

ישנם אנשים הטוענים – בשעה שבאים להשפיע עליהם לקיים תורה ומצוות, שעדיין אינם רואים ומרגישים בכדי לקיים מצוות מעשיות. התשובה שצריך להשיב להם היא – "זה הדבר אשר צוה ה`" – מקודם תעשו, ואחר כך "וירא אליכם כבוד ה`". וזהו מה שישראל אמרו בקבלת התורה: "נעשה ונשמע", היינו – נעשה, וכשנקיים מצותיו ית` בפועל ממש, אז יהיה – ונשמע, היינו, שנבין ונרגיש, ונשמע – מלשון הבנה וכמו שכתוב: "דבר כי שומע עבדך", "כי שומע יוסף".

ויאמר משה זה הדבר

נאמר במדרש (הובא בפירושו של בעל האור – החיים הק`): "זה הדבר. מה הוא זה הדבר? (מדובר כאן) על המילה, כמו דתימא (כמו שכתוב) – "זה הדבר אשר מל יהושע". וכותב על-כך בעל האור – החיים הק`: "ודברי המדרש סתומים וחתומים" עיי"ש.

ניתן לבאר מדרש זה על יסוד דברי ה"כלי יקר" בתחלת הפרשה וזה לשונו: "נראה מזה, שגם יום זה הוא בכלל ימי המלואים שקדמו לו, וזה אינו, שהרי הכתוב אומר – "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" וכו`. ואולי לפי שרצה לומר – "בעצם היום ההוא נראה ה` אליכם" ולא בימים הקודמים, על-כן הוצרך ליתן טעם מה יום מיומיים, לפי שהיה יום זה – יום שמיני ודבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז` – חול ומספר שמיני – קודש, כדעת המדרש שכל קלוסו של משה הי` ב-"אז" ("ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך", "אז ישיר משה" וכו`) כי "אז" – הוא אחד רוכב על ז` והוא בא להשליט את השי"ת על כל ז` כוכבי לכת, ועל-כן נראה להם ה` ביום זה דוקא, מצד היותו שמיני, כי מספר זה מיוחד אליו ית` וזה הטעם שהקרבן אינו מרוצה כי אם מיום השמיני והלאה, וזה הטעם שהמילה שבשמיני דוחה השבת שבשביעי, כי הרוחני דוחה הגשמי. ומה שיום שמיני זה נטל עשר עטרות, רמז למה שאמרו רז"ל – כינור של ימות המשיח יהי` שמונה נימין, לפי שלימות המשיח נגלה כבוד ה` וראו כל בשר כי ה` אחד רוכב על ז` כוכבי לכת – מנהיגי העוה"ז, על-כן בא הרמז ביום שמיני זה שנטל עשר עטרות לומר – כי יש בו מעין של העולם הבא כי שם יראו את כבוד ה` עין בעין, וכן ביום זה נאמר – "כי היום ה` נראה אליכם".

דבריו אלה של בעל ה"כלי יקר" טעונים ביאור: כיצד ניתן לומר ש"כל מספר ז` חול – ומילה שבשמיני דוחה השבת כי הרוחני דוחה הגשמי"? הרי בכך משתמע שהשבת היא בבחינת חול! והלא מקרא מפורש הוא – "כי קודש היא לכם", וכלשונם של רז"ל: "שבת מקדשא וקיימא".

והנה באמת, דבריו אלה של הכלי יקר, כתובים גם במדרש רבה (קהלת א` ג`) וזה לשונו: ר` יהודה ב"ר סימן אומר: ז` הבלים שאמר קהלת – כנגד ז` ימי בראשית. בראשון – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" וכתיב: "כי שמים כעשן נמלחו" וכו`. בשבת מאי אית לך למימר (איזה הבל יש לך לומר על השבת)? יש לך לומר – "מחלליה מות יומת". הדא אמרה (זאת אומרת) – במזיד. בשוגג – יביא קרבן ויתכפר לו".

לכאורה, אינו מובן כיצד תירוץ זה – שמחלל שבת במזיד חייב מיתה, יכול לתרץ את הקושיא – שאיך ניתן לומר הבל על יום השבת?

וביאור הדברים הוא כדלקמן: קהלת אמר על כל שבעת ימי בראשית עד ביאת המשיח (שאז יהיה תיקון העולם), שהם הבל הבלים, כי עד שהעולם יבוא על תיקונו – ישנה מציאות של חטא ועון.

וזהו איפוא כוונת המדרש: מכיון ששייך עדיין חטא ועון ואפילו בשבת, כמו שכתוב: "מחלליה מות יומת", על-כן ניתן לומר על כך – הבל הבלים. וזהו גם כונת הכלי יקר בנוגע למה שכתב שכל מספר ז` – חול וכו`. מה שאין כן יום השמיני – שבו יש מעין העוה"ב.

ועל ימות המשיח נאמר: "ונגלה כבוד ה` וראו כל בשר יחדיו" וגו`, ומעין זה היה ביום השמיני – יום שהוקם בו המשכן, שנאמר: "כי היום ה` נראה אליכם", וכמו שהיה אצל אדם הראשון קודם החטא, וזהו מה שרמזו רז"ל (במס` מגילה י` ע"ב): "תניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא: "ויהי ביום השמיני". וכתיב התם: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שהקב"ה היה אז יחיד בעולמו (ועולם על מילואו נברא), כמו כן – ביום ההוא יהי` ה` אחד ושמו אחד.

וכפי שמבואר לעיל בפירושו של הכלי יקר – שמספר שמיני הוא קודש כך גם אצל כל אדם ביום השמיני ללידתו שיום זה הוא יום קדוש עבורו. וזהו הטעם לכך שהמילה ביום השמיני דוחה את השבת.

ועפ"י כל הנ"ל אפשר לומר שזהו מה שאומר המדרש: "זה הדבר אשר צוה ה` תעשו" – זה המילה, שכמו שביום השמיני נאמר בו – "היום ה` נראה אליכם", ושנחשב אצל הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כמו כן על ידי המילה ירא אליכם כבוד ה` – שיהי` גילוי שמו יתברך, וכנוסח הברכה "וצאצאיו חתם באות ברית קודש".

רזי התורה

להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל

דין הוא שמעוברת שהריחה מאכל טמא ונתאוותה לו, מאכילים אותה ממנו עד שתתיישב עליה דעתה, שאם לא כן הרי היא והעובר נתונים בסכנה.

ומספרים על כך חכמינו (במסכת יומא דף פ"ב): מעשה במעוברת שהריחה אוכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי ואמר להם: לכו ולחשו לה באזנה שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. הלכו ולחשו לה כך באוזן ומיד נרגע העובר ופסק מתאוותו, ועובר זה היה אחר כך – רבי יוחנן. מאידך היה מעשה במעוברת אחרת, וציוה רבי חנינא ללחוש אותם דברים באזנה, אולם הלחישה לא השפיעה על העובר, ויצא ממנו אחר כך שבתאי אצר פירי שהיה רשע ידוע.

דבר זה מרמז כאן בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", אם רוצים להבדיל בין טהור לטמא, אזי יש להבחין "בין החיה הנאכלת" – היולדת (מלשון "כי חיות הנה") שהתחשק לה דוקא לאכול בשר טמא, סימן הוא זה שהילד יהיה טמא, "ובין החיה אשר לא תאכל" יולדת שלא תאכל בשר טמא, סימן הוא שהילד יהיה טהור.

ואכן, הפסוק שבא לאחר מכן הוא הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר". (הגר"א מוילנה).

הרבה תעניות צם רש"י כדי שיזכה לדעת מי יהיה שכנו בגן עדן. מטעם הכמוס עמו, היה חשוב לו לדעת זאת עוד בהיותו חי כאן בעולם הזה.

לבסוף, אחרי הרבה תחנונים ותעניות נענה רש"י, וגילו לו מן השמים, כי שכנו יהיה יהודי מהעיר ברצלונה אשר בספרד ושמו אברהם בן גרשון.

אף על פי שכבר היה זקן, ונסיעה מצרפת לספרד באותם ימים לא היתה קלה, החליט רש"י לשים לדרך פעמיו, ולנסוע להכיר את היהודי שאמור להיות שכנו בגן העדן. הוא רצה לדעת במה גדולתו, בתורה, במידות טובות, במעשי צדקה וחסד.

אחרי תלאות רבות הגיע לברצלונה.. בני העיר כבר ידעו מראש על בואו הצפוי של האורח הדגול מצרפת. הם הכינו לו קבלת פנים מכובדת וקיבלוהו ברוב פאר והדר.

עוד בטרם הספיק לנוח מעמל הדרך, החל רש"י לשאול על מהותו של אברהם בן גרשון. השיבו לו: "דון אברהם? הרי בביתו עתיד כבודו להתארח. הוא העשיר הגדול, המתגורר בארמון מפואר, ולשירותו עומדים משרתים רבים".

הוסיף רש"י לשאול על טיבו של האיש, על יראת השמים שלו, על ידיעותיו בתורה, והאנשים השיבו באיפוק: "כן, הוא יהודי ירא שמים, יודע ספר, אם כי לא תלמיד חכם גדול. יהודי כמו כולם".

בתום קבלת הפנים הובילו את רש"י לארמונו של דון אברהם. בעל הבית קיבלו בכבוד רב והעמיד לרשותו חדר מפואר, עם משרתים צמודים, כדי שלא יחסר לו דבר.

ישב רש"י בבית האיש וצפה באורחות חייו. הוא גילה, כי בכל יום בשעה קבועה, היו עניים רבים מתקבצים באולם מיוחד ודון אברהם היה יוצא אליהם ומחלק לכל אחד סכום כסף לצדקה.

למחרת, לקראת שעת החלוקה, שמע רש"י את דון אברהם מורה למשרתו, להכין כמות מטבעות כפולה, משום שברצונו להכפיל את הנתינה לכל אחד, לרגל מסיבת השידוכין של בתו שאמורה להתקיים ביום הבא. אז שמע רש"י שהעשיר עומד להשיא את בתו.

עד שהתאספו העניים שוחח עמו רש"י על חתנו המיועד. "ודאי הוא בן למשפחה עשירה, אמר "כלל וכלל לא", השיב דון אברהם, "הוא דווקא בא ממשפחה ענייה, אבל הוא תלמיד חכם ובעל מידות טובות".

בתוך כך בא המשרת והודיע שהעניים כבר התקבצו. העשיר ורש"י קמו ללכת לאולם, והחלוקה החלה. רש"י ראה שהעשיר נותן לכל אחד את נדבתו במאור פנים ובלויית ברכה, ונהנה גם מכך.

בתוך החלוקה נשארה אשה אחת שלא רצתה לקבל את הנדבה. "לא באתי לשם כסף", אמרה "אני זקוקה לעצה". העשיר הזמינה לשבת והיא שפכה לפניו את לבה: "אשה אלמנה אני ומגדלת בקושי את ארבעת ילדי. בתי הבכורה כבר בגרה והשתדכה לבחור בן טובים. השידוך נעשה עוד בחיי בעלי, והחתן הבטיח לו, כי ידאג למשפחתנו אחרי מותו. תליתי בו תקוות רבות. ופתאום עזב את בתי והוא עומד לשאת נערה עשירה, כי הכסף העבירו על דעתו".

שאל דון אברהם: "מה היית מצפה שאעשה בעניין זה".

האשה פרצה בבכי מר ולבסוף אמרה: "אתה יכול לעשות הרבה, כי חתנך המיועד הוא הוא הבחור שזנח את בתי".

העשיר נדהם ונבוך. לאחר שהתעשת, אמר לאשה: "אל תדאגי. אבדוק את העניין, ואשתדל לפייסך כמיטב יכולתי".

כשהלכה האשה, אמר רש"י לעשיר, כי מן הראוי היה לפייס את הכלה הנעלבת בסכום הגון של כסף. העשיר לא הגיב על ההצעה, ורק אמר: "אני מזמין את כבוד הרב להשתתף מחר בסעודת השידוכין, ואז יראה מה אעשה".

למחרת בבוקר ציוהו העשיר למשרתו ללכת לבית האלמנה, להלביש את כל המשפחה בבגדים מפוארים ולהזמינה למסיבת השידוכין. רש"י התפלא על הדבר, וכי לשם מה עליהם להיות נוכחים במסיבה זו כשליבם מתפלץ מצער ומבושה אך המתין לבוא הערב.

ירד הערב. הקרואים נאספו באולם האירועים שבארמון, ואולם העשיר עמד בפתח וציפה לבוא משפחת האלמנה. לבסוף ראה את האלמנה וילדיה מתקרבים בצעדים איטיים, נבוכים ומבויישים. מיד הורה לתזמורת לפצוח בנגינה, והוא ורעייתו קיבלו את פני המשפחה בקריאות שמחה: "ברוכים הבאים! מזל טוב?!"

האלמנה וילדיה עמדו כמסומרים ולא הבינו את פשר הקריאות. אך העשיר לא הניח להם זמן רב להשתומם: "בואו, בואו", קרא לעברם, "הלא לכבודכם הוכנה כל השמחה הזאת".

האלמנה נבוכה עוד יותר, ואולם אשת העשיר קיבלה אותה בשמחה והובילה אותה למקומה. ואז הכריז העשיר באוזני הנוכחים: "כלה זו השתדכה ראשונה עם החתן, והוא עזב אותה רק בגלל עונייה. לכן הנני מודיע, כי הערב תתקיים מסיבת השידוכין של החתן עם בת האלמנה, ואני אתן את כל מה שהבטחתי כנדוניה לבתי כאילו היה חתני ממש".

הנוכחים פרצו בתשואות שמחה, נוכח אצילות רוחו של העשיר, ואילו רש"י נפל על צווארו בהתרגשות, חיבקו ונשקו ואמר לו: "אכן, ראה אתה להיות חברי בגן העדן". (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email