shutterstock_312640475-Copy-Copy.jpg
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

האדם צריך לדעת ש”אין התורה מתקיימת אלא על מי שממית עצמו עליה”

על דרך אומרם ז”ל (שם פ”ד מי”ד) הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה, וצא ולמד דבריהם ז”ל בגמרא (חגיגה ה ע”ב) כי כולן היו גולין ללמוד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום אחד, והוא אומרו: “אם בחוקותי – שהיא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה, גם כדי שתהיו פנויים, אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרדוהו בצורכי הבית, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ויסע ממקומו ללכת אחריה”. (אוה”ח הק`).

הוראה למעשה: האדם צריך לדעת ש”אין התורה מתקיימת אלא על מי שממית עצמו עליה”.

המקור בפרשה: “אם בחקותי תלכו”.

על דרך אומרם ז”ל (שם פ”ד מי”ד) הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה, וצא ולמד דבריהם ז”ל בגמרא (חגיגה ה ע”ב) כי כולן היו גולין ללמוד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום אחד, והוא אומרו: “אם בחוקותי – שהיא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה, גם כדי שתהיו פנויים, אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרדוהו בצורכי הבית, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ויסע ממקומו ללכת אחריה”. (אוה”ח הק`).

הפסוק “אם בחוקותי תלכו” מדבר גם אל מנהלי הישיבות: ישנם זמנים בשנה שמספר בחורים רוצים לצאת לימי נופש בבית, ואולם לעומתם ישנם הרבה בחורים שאין דעתם נוחה מכך ורצונם הוא להשאר בישיבה – שזהו מקום חיותם. צריכים אפוא מנהלי הישיבות לדאוג שבישיבה יהיו תנאי אש”ל (א – אכילה, ש – שתיה, ל – לינה) במשך כל השנה כולה כדי לאפשר לאותם הבחורים המעונינים בכך, להשאר בישיבה בכל זמני השנה, ובשכר לימוד התורה – נזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו.

נושאים בפרשה

“אם בחקותי תלכו”

“אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, וג` בחינות אלו – “תלכו, תשמרו, ועשיתם אותם” הם כנגד – מחשבה, דיבור ומעשה. “בחוקותי תלכו” – הוא ענין המחשבה בעיון והשגת גדולתו ית` שיש בה כמה מדרגות זו למעלה מזו, ולכן נקרא בשם הליכה כמו שכתוב: “ילכו מחיל אל חיל” והוא ענין מה שכתוב “הליכות עולם לו”, פירוש שהולך ונעתק מזה העולם לו לבדו ליבטל אליו ליחודו ית` בהשגתו בגדולתו, מדרגה אחר מדרגה, וגם הליכות העולם – עצמו לו, שגם העולם עצמו הולך ומתעלה עם האדם ליחודו ית` מאחר שהאדם הוא בתוכו, ונקרא הליכות – לשון רבים כמארז”ל: “אל תקרי הליכות אלא הלכות”, וכמו שכתוב: “ועלמות אין מספר” ודרשו רז”ל: “אלו הלכות”, שלכן נקראו בשם הלכות, שעל ידי העיון בהם להשיגו היטב על בוריו – זוכה האדם לילך ממדרגה למדרגה בהשגת גדולת אין סוף ב”ה וקרבתו, אם קרבת אלקים יחפץ באמת ויבקשנה ככסף כו` ויגעתי ומצאתי כו`, ולאפוקי מי שאינו כו`. “ואת מצותי תשמרו” – הוא ענין הדבור, כמאמר רז”ל: “שמור – זו משנה שהוא הדבור בדברי תורה מלשון “ושננתם לבניך”. והענין כי אף מי שמוחו קטן להשיג בגדולת ה` ולילך בה ממדרגה למדרגה, הנה אף על פי כן יש בכל אחד ואחד מישראל בחינת אלקות ודבר ה` השוכן בתוכו, וכמו שכתוב: “ונתתי משכני בתוככם ופירש בזהר: “משכונא דילי”, והוא על דרך משל כאדם שנותן משכון לחבירו, שהמשכון אינו מרצונו הטוב. כך כביכול, הנה אמרו רז”ל: “גלו לאדום שכינה עמהם”, פירוש: אף כי ידע אינש בנפשו איה מקומו – שהוא בתחתית המדרגה בגלות אדום וישמעאל כו` שהם המה מדות הרעות – תאוות וכעס ודומיהן, מכל מקום לא יפול לבו בקרבו לאמר: “אבדה תקותי”, כי האמת אינו כן, שאפילו בגלות – שכינה עמהם, הנותנת לו חיות אלקות אפילו בעודו עובר על רצונו ית`, שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו ענין אמונת אחדותו ית` האמיתי – “כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” וכולא קמיה כלא חשיב. וזהו: “אני ה` אלקיכם” כי הוי` הוא בחינת – היה הוה ויהיה ואני הוי` – לא שניתי, הוא יכול להיות שורה וקבוע במוחו להיות לנו בבחינת “אלקיכם” וכמו שמבואר במקום אחר. אך צריך שתהיה בחינה זו שמורה וקבועה בו בתוכו ממש, שלא יהיה רק כמו שעומד על שכלו מלמעלה ואינו נתאמת ונתפס בשכלו היטב, כמו שכתוב: “ונתתי משכני בתוככם” – דייקא, והשמירה לזה, אמרו רז”ל: “שמור – זהו משנה שהוא הדיבור והשינון בדברי תורה, “כי דבר ה` – זו הלכה” וכמאמר רז”ל: “השונה הלכות – שהוא רק בחינת שמירה להיות משתמר בקרבו מה שכבר ניתנה לו, אף שאינו יכול לילך ולהתעלות מעלה מעלה בהשגת גדולתו וקרבתו ית`, מכל מקום על ידי המשכת עולם הדבור בתוכו, כמו שכתוב: “ותורתך בתוך מעי” וכתיב: “ואשים דברי בפיך כו`”, נתפס ונתאמת אצלו ענין אמונת אחדותו ית` באמת לאמיתו ולא בדמיונות שוא, כמאמר רז”ל: “אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות” שהוא בחינת הדבור בתלמוד תורה שנאמר: “גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם” – פירוש שאף על פי שהם בבחינת גלות, שכינה עמהם, וזהו שאמרו רז”ל על הפסוק “על מה אבדה הארץ”: “על ביטול תורה”, כי על ידי ביטול תורה שהוא בחינת דבר ה`, אבדה האמונה שהיא בחינת – “הארץ הדום רגלי” שאינו נתפס במוחו אמונת יחודו ית`.

“ועשיתם אותם” – זה המעשה שהוא ענין המשכת אלהותו ית` מבחינת סובב כל עלמין, על ידי המעשה, כמאמר רז”ל: “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” ואמרו רז”ל: “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה” – מכלל שהמעשה הוא עיקר התכלית. והיינו, כי אי אפשר להמשיך גילוי אלהותו ית` מבחינת סובב כל עלמין על ידי שום השגה וכח המחשבה ודיבור, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואפילו השגות עליונים כו`, רק על ידי בחינת המעשה וקיום המצות, כענין “לחכימא ברמיזא” והוא כמשל האדם שאינו יכול לדבר ולהסביר כל לבו לפני חבירו האיך יעשה, רק על ידי שרומז לו בתנועה כל שהוא, כך כביכול הנה באתערותא דלתתא צריך להיות אתערותא דלעילא, יש מהן דתליא בעובדא, ועל ידי מעשה המצות וקיומן נרמז ונמשך מלמעלה מעלה מאד וממקום גבוה יותר כעין רמז, ולמשל כמו מעשה הצדקה שעל ידי שמשפיע חיות לזולתו רומז למעלה למקום מקור כל ההשפעות להשפיע חיים וחסד לכל העולמות, וכן ענין כל המצות ואפילו מצות תלמוד תורה שבדבור דעקימת שפתיו – הוי מעשה, וזהו שכתוב: “והיה מעשה הצדקה שלום”, כי ענין השלום הוא שמחבר שני הפכים ועושה שלום ביניהם, כך אי אפשר לעולמות לקבל שפע וחיות מן הבורא ית` שהוא מובדל מהם מהקצה כו`, כי אם בבחינת “שלום”. וזהו: “ונתתי שלום בארץ” כי מלכותך מלכות כל עולמים, וכולם הם בחינת ארץ לגבי הקב”ה. וזהו: “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום”, כי השלום הוא המחזיק ברכה והמשכות חיות אלקות בהתגלות למטה”. (לקוטי תורה פרשת בחקותי ד”ה אלה החוקים)

אחד עשר טעמים לכך שבתורה כתוב רק השכר הגשמי עבור קיום המצוות.

א. “כל היעודים הכתובים בתורה אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, רוצה לומר, שאם תשמור מצותי – אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחלאים ורעב ויגון, באופן שתוכל לעבוד את ה` בלא שום מונע. אבל עיקר השכר של העוה”ב אינו נזכר כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר או מיראת העונש” (רמב”ם בספר המדע).

ב. “התורה ניתנה לכל ודברי העוה”ב לא יבינו (אלא) אחד מני אלף, כי עמוק הוא ולפי שקשה לצייר אותו השכר כי הגשמי לא ישיג הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מההמון מרוב קוצר דעתם”. (הראב”ע בפ` האזינו)

ג. “כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דרך טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם כשאין עושין רצונו של מקום ב”ה. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה – זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא” (דעת רבינו בחיי הזקן הובא באבן עזרא פר` האזינו)

ד. “בימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השי”ת והיו טוענים שכל הנעשה בעולם – הכל בהכרח. רצה הקב”ה לאמת ההשגחה על ידי יעודים אלו, שכולם יראו שכל העושה רצון בוראו – מושגח לטובה ואילו היה מיועד להם שכר רוחני, עדיין ישארו בכפירה הזאת” (ספר הכוזרי ורבינו נסים).

ה. “קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות, וכשנתן הקב”ה את התורה ומנעם מן אותן העבודות, הוצרך להבטיחם שעל ידי שמירת התורה יזכו לאותן היעודים ועל ידי עבודת עבודה זרה – יחסרו כל”. (רבינו סעדיה גאון בספר האמונות)

ו. “הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר “והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם”, שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר”. (ספר הכוזרי)

ז. “כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחרי רובו ויעוד הגשמים והתבואות והשלום וכיוצא בהם – יהיה לכל ישראל כאחד, אבל השכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה, אלא כל איש בפני עצמו ניזון שם על פי מעשיו”. (ספר העיקרים, רמב”ן פר` עקב) (מלוקט מכלי יקר).

ח. בכדי להבין מדוע נזכרו בתורה היעודים הגשמיים, צריכים להקדים ולומר שהתורה כתובה בלשון הקודש. לשון הקודש אינה כשאר הלשונות שהן הסכמות האומות (עיין ר”נ ריש נדרים). האותיות של לשון הקודש הם קדושות ונחצבות מלמעלה. לדוגמא: העין לא נקראת “עין” מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקראת “עין” באמת. וכן היד לא נקראת “יד” בעצם אלא מפני הפעולות הנמשכות ממנה. הפירוש האמיתי של המילה “עין” הוא ענין ההשגחה האלקית שממנו ית` משתלשלות אלפי אלפים ורבבות מדרגות בלי ערך זה לזה, עד שבאדם – הראיה הגשמית שלו נקראת “עין”. והוא הדין בנוגע ל”יד”: חסד נקרא “דרועא ימינא” היינו יד, ידו הימנית כביכול של הקב”ה. וכן הוא הענין בכל השמות של איברי קומת האדם אשר מקורם הם בו ית`, ובהשתלשלות ממדריגה למדריגה מכונים בהשאלה באלו התיבות. וזהו שכתוב: “נעשה אדם בצלמנו” וכן כתוב – “על הכסא דמות כמראה אדם” רצה לומר: האדם כולל בתוכו את כל האיברים – יד, עין, שהם חסדו והשגחתו ית` וכן כולם. וזהו לשון הקודש שמורה על הנהגתו יתברך, ואנו משתמשים בה בדרך השאלה, ובאמת הוא ית` – סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות. וזאת היתה חכמת האדם הראשון בקריאת השמות לכל הנבראים, הוא קרא שם לכל נברא ונברא – כפי שורשו למעלה.

מכל הנ”ל מתבאר איפוא שהקושיא – מדוע לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה – יסודה בטעות, שכן אדרבה – היעודים הרוחניים הם בעצם אלה שהוזכרו בתורה, ואילו היעודים הגשמיים נזכרו רק בהשאלה, ולדוגמא: “ונתתי גשמיכם בעתם” – אלו הטפות היורדות – שאינן נקראות גשם בעצם, כי תיבת “גשם” הוא לשון קודש, ורק כח ההשפעה נקרא “גשם” – למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשלת ההשפעה עד שבעולם הגשמי – מושפעות אלו הטיפות המגדלות התבואה, וכך הן כל התיבות של היעודים. ברוך החונן לאדם דעת (מתוך ספר השל”ה דף קס”א ועיין באריכות יותר בדף י”ג – י”ד).

ענין זה שבתורה כתובים בעצם היעודים הרוחניים, מצוי גם בפירושו של רש”י – רבן של ישראל: על הפסוק – “והתהלכתי בתוככם” כותב רש”י: “אטייל עמכם בגן עדן – כאחד מכם”. ניתן לומר שזוהי מדה כנגד מדה, כלומר: על ידי שנקיים “בחוקתי תלכו” – שתהיו עמלים בתורה, ומשמעותו “שאדם לומד תורה בעיון, כל כולו הולך ונכנס בתוך הענין שלומד, (יקויים בנו) שאטייל אתכם בגן עדן – שזהו העונג האלקי – שנכנס בתוך האדם אשר מתייגע בתורה, שהתורה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים א”ס ב”ה” (עיין בתניא פרק ה`)

ט. “כל יעודי התורה באו לסימן – אם תעשו רצון הקב”ה – יהיה כך, ואם לאו – יהיה כך ומזה נדע לפשפש במעשינו שאין שום מקרה ח”ו. ומובן שזה שייך רק ביעודים הגשמיים הנראים לכל ולא כן ביעודים הרוחניים שהקב”ה אינו רוצה שיעבדו על מנת לקבל פרס, אפילו בשביל שכר רוחני”. (תפארת יהונתן להגר”י אייבשיץ)

י. “התורה באה להרחיק את האדם מן העבירות, כמו שכתוב: “ואם לא תשמעו לי” וכו`, וזה בא על ידי העונשים מהשמים, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, ואת זאת באה התורה להודיע לאדם, שאם יעבור על התורה – יקבל עונשו, ובכך ימנע את עצמו מלעשות עבירות, וכיון שהתורה מדברת בענין העונש, הקדימה התורה מקודם את השכר – “אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם” וכו` ולא שהכוונה על מנת לקבל פרס שהרי אמרו רז”ל: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”.

יא. בכדי לנסות אותנו – האם נעשה את המצות בשביל לקבל את היעודים האלו, או שנקיימן לשמו ית` – “כאשר ציוני ה` אלקי” – שלא על מנת לקבל פרס, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב”ה – אוהבי. (לשון הרמב”ם הלכות תשובה פר` י`)

וזהו שכתוב על אברהם: “וילך כאשר דבר אליו ה`” ופירש האור החיים הק`: “התורה באה בזאת לספר שלמרות שהקב”ה הבטיח לו “ואעשך לגוי גדול” וכו`, לא מפני זה הלך, אלא כאשר ציוה אליו ה`. וזה היה הנסיון ב”לך לך”. ואברהם עמד בנסיון זה וכמו שכתוב: “ומצאת את לבבו נאמן לפניך”.

הליכות עולם לו

“אם בחקותי תלכו” – “שתהיו עמלים בתורה”.

וכתב הט”ז: (או”ח סימן מ”ז) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של התורה, כמו שכתוב: “אם בחקותי תלכו” – על מנת שתהיו עמלים בתורה, מה שאין כן באותם שלומדים דברי תורה מתוך עונג ואינם יגעים בה, אין התורה מתקיימת אצלם, על כן אמרו: “לא הלכו בה” – רוצה לומר שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה, וזהו שלא ברכו בתורה תחלה, כי הברכה היא לעסוק בדברי תורה דרך טורח דוקא.

יש לכוון כשאומר “הערב נא”, שתהיה התורה מתוקה על ידי שנתעסק בה לשמה ולא לכוונה אחרת חלילה, וכתב הטור: “ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו, דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא הוא יתברך בה שמים חדשים, וכמו שכתוב: “על דדיה ירווך בכל עת, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם – מוצא בהם טעם”.

שמעו ותחי נפשכם

היה זה בתקופת מסעותיו של הרה”ק רבי נח – אב”ד ראשקוב. באחד מימי השישי, הוא נקלע לעיירה מרוחקת מכל ישוב אחר. לאחר בירור קצר, נודע לו שישנו רק יהודי אחד בכל העיירה אשר מופקד על בית המזיגה המקומי. ניגש אליו רבי נח, וביקש לשבות בביתו בשבת. המוזג היהודי, נאות בהארת פנים לבקשתו של רבי נח. ואולם אז התעוררה בעיה: באותו בית המזיגה לא היה שום חדר פנוי שבו יכול היה רבי נח לשהות במשך השבת. החדר היחיד שבו הוא היה יכול ללון, היה חדר האורחים, שהיה עמוס במשך כל היום כולו בנוכרים שהיו באים לשתות שם משקאות חריפים. כאשר שמע זאת רבי נח, אמר: אם כן אני מעדיף לישון בחצר הבית. הרים בעל הבית את ידיו כאומר – רצונו של אדם זה כבודו, והוליך את רבי נח אל חצר הבית. בהתקרב ליל השבת, לפני שבעל הבית ניגש לקדש על היין, יצא לחצר וביקש מהאורח היהודי שלפחות יסכים לסעוד את סעודת השבת בבית. “בשעת הסעודה” הסביר בעל הבית “אני מקפיד שאף נוכרי לא יכנס לביתי, כך שאני יכול להבטיח לכבודו שלא יפריעו לך בעת הסעודה”. נעתר רבי נח להפצרותיו אלה של בעל הבית, ואולם הציב תנאי: “מבקש אני לשבת בקצה השולחן, וזאת משום שההנהגה שלי בודאי שונה מההנהגה שלך בעל הבית”.

“בכל הכבוד” השיב בעל הבית והזדרז להוליך את האורח שלו לביתו.

לאחר הקידוש, הוגשה לשולחן צלחת גדולה שהכילה דג מפוטם. בעל הבית החל לחלק את הדג לחלקים בכדי להגיש לבני משפחתו ולאורח שישב בקצה השני של השולחן. ואולם פתאום, לפני שהספיק בעל הבית לסיים מלאכתו זאת, נשמעו דפיקות בדלת כל בני המשפחה פערו את עיניהם לאות פליאה. מאז ומתמיד הם הרגילו את כל הנוכרים שבסביבה, שאין להפריע להם בשעת סעודת שבת. מי זה אם כן אשר מפר כעת הרגל זה?

בעל הבית התעשת מהתדהמה הרגעית שתקפה אותו, וניגש לפתוח את הדלת. המראה שנגלה לעיניו, כמעט שהפריח ממנו את נשמתו. הזוג שניצב בפתח היה לא פחות ולא יותר מאשר הפריץ ורעיתו. בית המזיגה, כמו כל שאר הרכוש בעיירה, היה שייך אליהם. מעולם כף רגלם לא דרכה עד כה בבית המזיגה שהיהודי חכר מהם, והנה עכשיו, דוקא בשעת סעודת השבת, הם הופיעו.

“ערכנו את הטיול הלילי שלנו” החל להסביר הפריץ את סיבת הופעתו הפתאומית “והחלטנו לקפוץ אליכם בכדי להתבונן כיצד אתם סועדים את סעודת השבת שלכם”. דממה השתררה לרגע בבית. ואולם מיד לקחה בעלת הבית את הענינים לידיה, וביקשה מהפריץ ורעייתו להיכנס פנימה. היא הושיבה אותם בראש השולחן והגישה להם שתי חתיכות מהדג הגדול שעדיין לא חולק לבני הבית.

כל אותו הזמן, ישב רבי נח בפאתי השולחן, ומחשבתו שוטטה בעולמות טמירים ונשגבים. הוא לא הרגיש כלל במתרחש סביבו, ואפילו לא הבחין בשני האורחים רמי המעלה שנכנסו לבית.

בנתיים התכונן הפריץ ביחד עם רעייתו, לטעום ממאכלי השבת שהוגשו לפניהם. הוא לקח את הכף ושירבב אותה תחת הדג בכדי לחתוך ממנו חתיכה ולהכניסו לפיו. ואולם באותו הרגע ממש, נשמעה זעקה מחרישת אוזנים מקצה השני של השולחן. צעקה זאת באה מכיוונו של רבי נח. ליבם של המסובים כמעט שנעמד מלכת. לאחר רגע נוסף, הבחינו כל הנוכחים שרבי נח שוכב על הריצפה, מעולף.

היסטריה רבה השתררה בבית. מכל עבר רצו לעבר האורח בכדי לשפוך עליו מים ולהקיצו מעלפונו. לאחר מאמצים רבים הצליחו בני הבית לעורר את האורח, ולהושיבו שוב על הכסא.

“מי זה המשוגע הזה?” שאל הפריץ את מארחו היהודי.

“אני לא יודע” השיב בעל הבית “היום בבוקר ראיתי אותו לראשונה, והזמנתי אותו לשהות בביתי בשבת. יתר על כן איני יודע שום דבר אודותיו”.

בנתיים חזרה אוירת השבת שוב לשרור בבית. לקח הפריץ בפעם השניה את הכף בידו בכדי לנסות את שלא הצליח לפני כן – ליטול חתיכה מהדג שהיה מונח לפניו ולהכניסו לפיו.

ואולם באותו הרגע ממש, נשמעה שוב צווחה איומה שהרעידה את קירות הבית. לאחר רגע נוסף, האורח השתרע בשנית על הריצפה, מעולף.

“אדם זה – הוא חולה נפש” זעקה אשת הפריץ באימה “מי יודע מה הוא מסוגל לעשות לנו אם נמשיך לשהות במחיצתו…”

כאחוזי תזזית, יצאו במנוסה הפריץ ורעייתו מביתו של המוזג, מבלי להיפרד לשלום ממארחיהם.

כאשר שוב התעורר רבי נח מעלפונו, הוא ביקש ממארחו רשות לברך ברכת המזון ולשוב למקום לינתו בחצר.

ויהי בחצי הלילה, יצאה בעלת הבית בבהלה לחצר, וביקשה מרבי נח שיכנס מהר לבית. “בעלי חש מאד לא טוב”, החלה להסביר בקול מקוטע “והוא… מבקש ממך שתעזור לו לומר וידוי לפני שחלילה נשמתו תצא ממנו”.

בזריזות מופלאה, רץ רבי נח לעבר חדרו של בעל הבית וכשהגיע לפתח הדלת, זעק בקול רם: “אני מבטיח שמחר אטעם מהדג ואתקן בכך את הנשמה המגולגלת בו”.

ואז, נכנס לחדרו של המוזג היהודי, התיישב ליד מיטתו ואמר לו: “הרבה דינים וקטרוגים עוררת על עצמך ובשל כך אתה חולה כעת. ואולם אני סמוך ובטוח שבעזרת השם אצליח להסיר ממך מחלה זאת. עליך לסייע לי בכך, על ידי שתבטיח שלעולם לא תיתן יותר לגוי לאכול מהאוכל של שבת קודש”.

“הריני מבטיח, ואפילו אני מוכן למסור את חיי עבור ענין זה – שלא אתן לאף גוי לטעום ממאכלי השבת” – אמר המוזג היהודי בקול חלוש וחנוק מדמעות.

“עליך לדעת” המשיך רבי נח להסביר לחולה “שבדג הזה מגולגלת נשמה שמחכה לתיקונה יותר ממאתיים שנה. רק לאחרונה, סוף סוף עלה בגורלה להתגלגל בדג שבישלת לשבת זאת ובכך, היא היתה אמורה לבוא לתיקונה. יד ההשגחה גרמה לכך שאשבות שבת זאת בביתך בכדי לעזור לתיקון אותה הנשמה. והנה, בעוד אני מרוכז במחשבותי וטרוד במשימה כיצד לתקן את אותה הנשמה, התעוררו המקטרגים וגרמו לכך שהפריץ יגיע לבית וישבש את עבודת התיקון שרציתי לערוך לאותה הנשמה.

באותה השניה שהוא נעץ את הכף שלו בדג, זעקה לפתע הנשמה המגולגלת בו, זעקה מקפיאת דם.

“אוי ואבוי לי” זעקה הנשמה “כעת עומד הגוי הזה לנגוס מהדג ובכך להרוס את התקוה שלי שאבוא לידי תיקון”.

“מרוב פחד ואימה, זעקתי אף אני זעקה איומה, ואיבדתי את הכרתי.

בשלב זה חשבתי, שבשל זעקתי, הצלחתי להכניע את המקטרגים והפריץ לא ירצה יותר לטעום מהדג. ואולם המקטרגים המשיכו במלאכתם, וכך קרא שהפריץ שוב ניסה לנגוס מהדג. הצעקה שהפעם זעקה הנשמה, היתה הרבה יותר חזקה מהצעקה הראשונה, ואני, לשמע זעקה זאת, איבדתי שוב את הכרתי והשתרעתי על הארץ.

ברגע שהפריץ ורעייתו יצאו את הבית, לא רציתי יותר לאכול מהדג משום שהבנתי שמלחמה גדולה נערכת בנוגע לתיקון הנשמה המגולגלת בו. לפיכך רציתי לקיים את מה שכתוב “שב ואל תעשה” ולא להמשיך יותר בעבודה של תיקון הנשמה.

העובדה הזאת הביאה את הנשמה לידי כעס גדול עליך, והיא גרמה שתיענש

על כך שמנעת את תיקונה, בזה שהאכלת את הגוים ממאכלי השבת.

כשראיתי כל זאת, הצהרתי מיד שאני מקבל על עצמי לאכול מהדג ולתקן בכך את הנשמה המגולגלת בו, ואותך ביקשתי שתבטיח שיותר לא תיתן לגוים לטעום ממאכלי השבת.

כעת אתה יכול לקום ממיטתך, כי אין סיבה יותר שתהיה חולה”.

כשסיים רבי נח לומר מילים אלה, החל בעל הבית להרגיש טוב יותר, ולאחר שעה קלה עמד על רגליו והיה כאחד האדם.

את הסיפור הזה היה נוהג לספר הרה”ק רבי יוסף הכהן מפולנאה, בעל ה”תולדות יעקב יוסף”, וכשהוא היה מסיים לספר את הסיפור, היה אומר: “מהמעשה הזה ניתן ללמוד עד היכן מגיעה הקדושה של סעודות השבת וכמה תיקונים ניתן לעשות על ידם בעולמות העליונים”.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email