ניתן לתרץ קושיה זו כדלקמן: רבינו בעל הטורים שמדמה את כבוד אב ואם – לשבת, מתכוון לומר שכשם שבשבת האדם יכול לאכול כל מיני מטעמים מהסיבה שעבד בימי החול, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, (וכפי שמובא גם במדרש רבה איכה – שהגוים מתלוצצים מהיהודים מכך שמה שמרוויחים בימי החול אוכלים בשבת), אבל לפי האמת אינו כן, רק להיפך ששבת מני` מתברכין כולהו יומין עיין בזוה”ק ח”ב פ”ח ועיין עוד באוה”ח הק` בפרשה זו ובפ` בראשית באריכות, שכל קיום העולם בכל ששת הימים הוא ע”י השבת וזולת זה היום הי` העולם חרב, נמצא מזה שאדם חושב שימי החול נותנים לשבת ובאמת שהשבת הוא הנותן כל הקיום והברכה לימי החול, ואפ”ל שבשביל זה צריכים לכבד את השבת בכל היכולת להשריש בלבנו שימי החול חייבים לשבת ולא להיפך, כמו”כ מצינו ג”כ אצל כבוד או”א עיין באבן עזרא מ”ש בפרשה זו: “ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם חייב כל אדם להטיב למי שייטיב לו וכו` והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו חייב לכבדם כל ימיו כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה”, ועיין מ”ש ברמב”ן “כבד את אביך וגו` כענין בורא משתתף ביצירה כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון ולכך אמר כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך”.

נמצא שגם בכבוד או”א ג”כ ידע האדם שכל מה שעושה ומכבד להם במאכל ובמשתה וכו` עדיין לא הגיע לחצי כבוד נגד מה שהוא חייב להם וזהו שאמרו רז”ל (במסכת קדושין ל` ע”א) “בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו אמר הקב”ה מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני”, מכיון שיש לו המדה של הכרת טובה שבשביל זה הוא מכבד את הוריו, כ”ש וק”ו שיש לו לכבד להקב”ה שממך הכל וכו`.

עוד אפשר לומר, כי כמו שהשבת הוא ביני ובין בנ”י אות היא לעולם שפירושו שהשבת הוא המאחד ישראל עם הקב”ה ועיין מ”ש באוה”ח פ` תשא “ואומרו ביני ובין בנ”י פי` אין זר אתנו” עיי”ש. וכמו”כ ע”י מצות כבוד או”א אמרו רז”ל: אמר הקב”ה מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני.

(ומזה נובע איסור אשת איש כהמשך הלשון של הרמב”ן ולא תנאף אשת רעך כי תחבול ענין כבוד האבות לכפור האמת ולהודות בשקר כי לא ידעו את אבותם ויתנו כבוד לאחר כלומר יעשו עובד ע”ז אומרים לעץ אבי אתה ולא ידעו שבראם מאין)

אחד מהדברים שהם הכנות לתפלה היא לימוד הזהר כמו שכתב הרב בעל התניא בספרו לק”ת (בפר` תבא) ז` דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה הם א` מקוה הב` צדקה והג` הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזהר מלשון הארה שמאיר במקום החשך.

ב-כ”ב בשבט חל יום ההלולא של האדמו”ר רבי מנחם מנדל מקוצק זצוק”ל.

מתולדותיו: רבי מנחם מנדיל מורגנשטרן, הצדיק מקוצק, נולד בשנת תקמ”ז בעיירה גוראי שבפלך לובלין. בגיל שלש עשרה כבר היה בקי בש”ס ומפרשיו. בעת שישב בבית חותנו בטומשוב, נמשך רבי מנחם מנדל לחסידות והפך לתלמידם של רבי שמחה בונם מפשיסחה והחוזה מלובלין. האברך רכש לעצמו מעריצים רבים ביחוד בקרב החסידים הצעירים והלמדנים הגדולים. לאחר שבנה את חצרו בקוצק, נסעו אליו חסידים רבים. על תלמידיו נמנו גם הצדיקים מגור, בעל “חדושי הרי”ם” ורבי חנוך הניך מאלכסנדר. עשרים שנה תמימות התבודד באהלו ולא רצה לראות פני איש. נסתלק לגנזי מרומים בשנת תרי”ט והוא בן שבעים ושלש שנה.

מלמד אחד מעיר גוריי הסמוכה ללובלין, היה רגיל לנסוע להרבי מלובלין זצ”ל, הנקרא בשם “החוזה” מלובלין. פעם אחת אמר לו הרבי: בעירך נמצא נצוץ קדוש אחד, ראה נא לחקור אחריו ולהביאו אלי. בבוא המלמד לביתו, התחיל לחקור ולחפש למי מבני עירו נתכוין הרבי. פשפש ולא מצא.

ובאותה העיר נמצא אז בחור צעיר אחד בשם מנדיל, והוא הוא שברבות הימים נתפרסם בשם הרב הקדוש רבי מנחם מנדיל מקוצק זצ”ל, ולו באמת נתכוין הרבי מלובלין, אבל לא עלה על דעתו של המלמד שזהו ה”ניצוץ” המבוקש, כי הבחור היה מתנהג אז כאיש מבוהל, וגם לא ראוהו מעולם כשהוא לומד.

הרב הצדיק בעל “שפת אמת” מגור ז”ל סיפר, כי כשבא בפעם הראשונה לקוצק, ראה שכל צרכי הבית אצל הרבי מתנהגים שלא בסדר ובלי השגחה, והיה נעדר כמה פעמים איזה חפץ מן הבית על ידי גניבה, והמשמש ר` פייבל היה צווח על הרבנית בזו הלשון: ולמה לא יגנבו, כשהכל “הפקר” ובלי השגחה? ויהי כשמוע זאת הרב הקדוש הרבי מקוצק ז”ל, צווח בקול גדול: פייבל, הלא כתוב: “לא תגנוב”!

והחסידים הזקנים סיפרו, שדבר זה הביא בעל “שפת אמת” ז”ל מקוצק בפעם הראשונה.

היה זה ימים ספורים לפני חג הפסח בשנת תרע”א. גופתו של ילד רוסי כבן שתים עשרה נמצאה מוטלת במערה זנוחה מחוץ ליישוב. חוקרי המשטרה קבעו, כי הגופה היא של הנער אנדריי יושצ`ינסקי, שנעדר לפני כמה ימים מבית הוריו שבפאתי קייב, חקירת השוטרים הובילה אל קבוצת פשע מקומית, וממצאיה אף הצביעו על דמות מסוימת כאחראית לרצח.

אלא שמה שנראה היה כסיפור בעל אופי פלילי, הפך עד מהרה לפרשיה מסובכת ואומללה, שצברה עם הזמן ממדים בין לאומיים. תושבי אוקראינה, והעיתונות האוקראיינית בראשם, שאהבת ישראל לא הייתה מתכונותיהם הבולטות, החליטו לנצל את רצח הנער למטרות אנטישמיות. כך החלה להירקם עלילת הדם הקרובה ביותר לזמננו.

העלילה התחילה משמועות כי יהודי ביצע את הרצח, וכי הדבר נעשה למטרות דת. לקראת מועד קבורת הנער הפיץ ארגון אנטישמי ושמו `המאה השחורה`, דפי תעמולה בהם הצביע על היהודים כעומדים מאחורי רצח הנער, והארגון אף קרא לנקמה ביהודים. מסע ההפגנה היה עד מהרה להפגנה אנטישמית, רוויית אש שנאה ותאוות נקם.

בייליס זה, צעיר כבן עשרים ושש, היה פועל פשוט ותמים בבית חרושת ללבנים, ששכן לא הרחק ממקום מגורי הנער הנרצח. החוקרים אף הצליחו `לאתר` עד לרצח, מדליק הפנסים ברחוב, שטען כי ראה את מענדל רודף אחרי הנער. בתוך זמן קצר מצא עצמו מענדל האומלל מאחורי סורג ובריח.

משפחתו של בייליס ביקשה לשכור עבורו עורך דין, אך לא נמצא מי שיסכים ליטול עליו את המשימה. לכול היה ברור שזהו תיק סבוך ביותר, שנוסף על הצורך להפריך את עצם העלילה, יהיה צורך לעמוד מול גלי הסתה של הציבור והתקשורת.

ראשי יהדות רוסיה, ובראשם רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו”ר מליובאוויטש נ”ע, נכנסו לעובי הקורה. בהשפעתו של הרבי ניאות עורך הדין היהודי אשר גרוזנברג, גאון בתחומו ובעל שם עולמי, לקבל את התפקיד. במקביל בחר הרבי כמה רבנים שתפקידם היה להוכיח את הסילופים שנעשו על ידי הכמרים במקורות היהדות בכל הנוגע לאיסור אכילת דם.

הסניגוריה, בראשות עורך הדין גרוזנברג, הצליחה אט אט למוטט את חומת התביעה השקרית. עד מהרה נתגלו סדקים עבים בעדויות העדים. אבל למרות הכול, האווירה ברחוב נותרה עויינת וארסית. איש לא היה מוכן לצנן את תאוות הנקם, שלובתה במשך שנתיים רצופות.

כחודשיים התנהל המשפט, ולבסוף הגיע יום ההכרעה. חבר המושבעים, שלא היו אלא אנשים פשוטים ובורים בכל הקשור לנושאי דת, היו אמורים לחרוץ את דינו של בייליס. אולם בית המשפט היה מלא יהודים וגויים כאחד, והאווירה הייתה טעונה מאין כמוה.

חבר המושבעים פרש להתייעצות אחרונה. כעבור שעה קלה הושלך הס באולם. נשיא בית הדין עמד לקרוא את פסק הדין. המתח בחלל בית המשפט הגיע לשיאו. והנה נשמע קולו של הנשיא: “בית הדין מצא את היהודי מענדל בייליס זכאי. מענדל בייליס חופשי”.