הוראה למעשה: “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: “והגית בו יומם ולילה”. (רמב”ם הל` תלמוד תורה)

האדם מצווה למלא את תכלית בריאתו בעולם – ללמוד תורה בעמל וביגיעה, וכמאמר חז”ל: “אם למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת”.

עוד אמרו חז”ל: “כל אדם לעמל נברא… שנאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, “הוי אומר – לעמל תורה נברא”.

תגמול השכר שמקבל האדם עבור למוד התורה שלו הוא כפי ערך העמל והיגיעה שהשקיע בתורה, וכלשון חז”ל: “אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר” ומשמעותם של דברי חז”ל אלה – כך הם: הנוהג בעולם הוא – שמשלמים שכר לבעל המלאכה עבור איכות הדבר שיצא מתחת ידיו, ולא עבור העמל והיגיעה שהשקיע בשעת עשיתו. אולם אצל הקב”ה לא כך הם פני הדברים.

השי”ת משלם שכר עבור המאמץ והיגיעה שמשקיע האדם בלמוד התורה, וכלשון חז”ל -“לפום צערא אגרא”, ודוקא ע”י העמל הרב והיגיעה העצומה – מתקיימים דברי התורה בלומדיהם, שהרי “אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלה שלומדים מתוך עדון, ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם”.

המקור בפרשה: “אם בחוקותי תלכו” – “תהיו עמלים בתורה שזהו ההליכה בתורה”.

“ההליכה היא ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה”.

“המשמעות של “ממית עצמו עליה” הינה: האדם צריך לעסוק בפלפול במשא ומתן של תורה בכדי שיהי` עמל בתורה, וכנוסח ברכת התורה – “לעסוק בדברי תורה”, היינו דרך טורח ועסק”.

נושאים בפרשה

עשרה טעמים לכך שבתורה כתוב רק השכר הגשמי עבור קיום המצוות.

א. כל היעודים הכתובים בתורה אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד ר”ל, שאם תשמור מצותי – אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחלאים ורעב ויגון, באופן שתוכל לעבוד את ה` בלא שום מונע. אבל עיקר השכר של העוה”ב אינו נזכר כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר או מיראת העונש (רמב”ם בספר המדע).

ב. התורה ניתנה לכל ודברי העוה”ב לא יבינו (אלא) אחד מני אלף, כי עמוק הוא ולפי שקשה לצייר אותו השכר כי הגשמי לא ישיג הרוחני על כן העלם התורה דבר עמוק זה מההמון מרוב קוצר דעתם. (הראב”ע בפ` האזינו)

ג. כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דרך טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם כשאין עושין רצונו של מקום ב”ה. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה – זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא (דעת רבינו בחיי הזקן הובא באבן עזרא פר` האזינו)

ד. בימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השי”ת והיו טוענים שכל הנעשה בעולם – הכל בהכרח רצה הקב”ה לאמת ההשגחה ע”י יעודים אלו, שכולם יראו שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה ואילו היה מיועד להם שכר רוחני, עדיין ישארו בכפירה הזאת (ספר הכוזרי ורבינו נסים).

ה. קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות, וכשנתן הקב”ה את התורה ומנעם מן אותן העבודות, הוצרך להבטיחם שע”י שמירת התורה יזכו לאותן היעודים וע”י עבודת עבודה זרה יחסרו כל. (רבינו סעדיה גאון בספר האמונות)

ו. הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם, שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר. (ספר הכוזרי)

ז. כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחרי רובו ויעוד הגשמים והתבואות והשלום וכיוצא בהם – יהיה לכל ישראל כאחד, אבל השכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה, אלא כל איש בפני עצמו ניזון שם על פי מעשיו (ספר העיקרים, רמב”ן פר` עקב) (מלוקט מכלי יקר).

ח. בכדי להבין מדוע נזכרו בתורה היעודים הגשמיים צריכים להקדים ולומר שהתורה כתובה בלשון הקודש. לשון הקודש אינה כשאר הלשונות שהן הסכמות האומות (עיין ר”נ ריש נדרים). האותיות של לשון הקודש הם קדושות ונחצבות מלמעלה. לדוגמא: העין לא נקראת “עין” מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקראת עין באמת. וכן היד לא נקראת “יד” בעצם אלא מפני הפעולות הנמשכות ממנה. הפירוש האמיתי של המילה “עין” הוא ענין ההשגחה האלקית שממנו ית` משתלשלות אלפי אלפים ורבבות מדרגות בלי ערך זה לזה עד שבאדם – הראיה הגשמית שלו נקראת עין. והוא הדין בנוגע ל”יד”: חסד נקרא “דרועא ימינא” היינו יד – ידו הימנית כביכול של הקב”ה. וכן הוא הענין בכל השמות של איברי קומת האדם אשר מקורם הם בו ית`, ובהשתלשלות ממדריגה למדריגה מכונים בהשאלה באלו התיבות. וזהו שכתוב: “נעשה אדם בצלמנו” וכן כתוב – “על הכסא דמות כמראה אדם” רצה לומר: האדם כולל בתוכו את כל האיברים – יד, עין, שהם חסדו והשגחתו ית` וכן כולם. וזהו לשון הקודש שמורה על הנהגתו יתברך ואנו משתמשים בה בדרך השאלה, ובאמת הוא ית` – סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות. וזאת היתה חכמת האדם הראשון בקריאת השמות לכל הנבראים. הוא קרא שם לכל נברא ונברא – כפי שורשו למעלה.

מכל הנ”ל מתבאר איפוא שהקושיא – מדוע לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה – יסודה בטעות, שכן אדרבה – היעודים הרוחניים הם בעצם אלה שהוזכרו בתורה, ואילו היעודים הגשמיים נזכרו רק בהשאלה, ולדוגמא: “ונתתי גשמיכם בעתם” – אלו הטפות היורדות – שאינן נקראות גשם בעצם, כי תיבת “גשם” הוא לשון קודש, ורק כח ההשפעה נקרא גשם – למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשלת ההשפעה עד שבעולם הגשמי – מושפעות אלו הטיפות המגדלות התבואה, וכך הן כל התיבות של היעודים. ברוך החונן לאדם דעת (מתוך ספר השל”ה דף קס”א ועיין באריכות יותר בדף י”ג – י”ד).

ענין זה שבתורה כתובים בעצם היעודים הרוחניים, מצוי גם בפירושו של רש”י – רבן של ישראל: על הפסוק – “והתהלכתי בתוככם” כותב רש”י: “אטייל עמכם בגן עדן – כאחד מכם”. ניתן לומר שזוהי מדה כנגד מדה, כלומר: על ידי שנקיים “בחוקתי תלכו” – שתהיו עמלים בתורה, ומשמעותו “שאדם לומד תורה בעיון, כל כולו הולך ונכנס בתוך הענין שלומד, (יקויים בנו) שאטייל אתכם בגן עדן – שזהו העונג האלקי – שנכנס בתוך האדם אשר מתייגע בתורה, שהתורה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים א”ס ב”ה” (עיין בתניא פרק ה`)

ט. כל יעודי התורה באו לסימן אם תעשו רצון הקב”ה יהיה כך ואם לאו יהיה כך ומזה נידע לפשפש במעשינו שאין שום מקרה ח”ו ומובן שזה שייך רק ביעודים הגשמיים הנראים לכל ולא כן ביעודים הרוחניים שהקב”ה אינו רוצה שיעבדו ע”מ לקבל פרס אפילו בשביל שכר רוחני. (תפארת יהונתן להגר”י אייבשיץ)

י. התורה באה להרחיק את האדם מן העבירות, כמו שכתוב: “ואם לא תשמעו לי” וכו`, וזה בא על ידי העונשים מהשמים, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, ואת זאת באה התורה להודיע לאדם, שאם יעבור על התורה – יקבל עונשו, ובכך ימנע את עצמו מלעשות עבירות, וכיון שהתורה מדברת בענין העונש, הקדימה התורה מקודם את השכר – “אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם” וכו` ולא שהכוונה על מנת לקבל פרס שהרי אמרו רז”ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

יא. בכדי לנסות אותנו – האם נעשה את המצות בשביל לקבל את היעודים האלו, או שנקיימן לשמו ית` – “כאשר ציוני ה` אלקי” – שלא על מנת לקבל פרס, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב”ה – אוהבי (לשון הרמב”ם הלכות תשובה פר` י`)

וזה שכתוב על אברהם: “וילך כאשר דבר אליו ה`” ופירש האור החיים הק`: התורה באה בזאת לספר שלמרות שהקב”ה הבטיח לו “ואעשך לגוי גדול” וכו`, לא מפני זה הלך, אלא כאשר ציוה אליו ה`. וזה היה הנסיון ב”לך לך”. ואברהם עמד בנסיון זה כמו שכתוב: “ומצאת את לבבו נאמן לפניך”.

רזי התורה

ואם לא תשמעו לי וגו`.

פרש”י: להיות עמלים בתורה וכו`, להפרכם את בריתי וגו`, הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, לא למד ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים”, וכו`.

מכאן רואים לאיזה דרגה יכול האדם להדרדר על ידי שאינו לומד תורה. ועל פי זה ניתן להבין הא את המעשה דלהלן המובא במסכת פסחים: “אמר לו (רבי שמעון בר יוחאי לרבי עקיבא בשעה שרבי עקיבא היה חבוש בבית האסורים): רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחאי אבא, ומוסרך למלכות”. לכאורה מעשה זה קשה מאד, כיצד רשב”י דיבר דברים קשים כאלה לרבו רבי עקיבא?! אפשר לבאר את דברי רשב”י על פי צחות, שהכוונה בדבריו היא שאם ר”ע לא יסכים ללמוד אתו תורה, או אז עלול הוא להדרדר למדרגה כזאת שיהיה שונא את החכמים ומונע את האחרים, וגם שימסור אותו למלכות. ואת זה איפוא אמר לר”ע: אם לא תלמוד אתי תורה, אגיע על ידי זה לדרגה שכזאת שאומר לאבא – שימסרך למלכות.

ועל דרך שאמר דוד המע”ה: “כי גרשוני היום מלהסתפח בנחלת ה` לאמר לך עבוד ע”ז”, ופירושו, שדוד ראה שאם יגרשו אותו מלהיות בנחלת ה`, יוכל להדרדר על ידי כך לדרגה שיאמרו לו – לך עבוד ע”ז, כי זה דרכו של יצה”ר – היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד ע”ז.

ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ולכן נאמר: “אם בחקתי תלכו” – שתהיו עמלים בתורה וכו` עד “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים”, ופירש רש”י: “אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם” וכו`.

פרקי אבות

“ארבע מדות באדם וכו`”.

התנא מחלק מדות בני אדם לארבעה סוגים, וכמו כן במשניות דלהלן. אפשר לפרש על דרך שמבואר במדרש רבה: “ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים וכו`, ויש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, ויש שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, ויש בהם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו` והן מכפרין אלו על אלו”. ומובא בספר “מלא הרועים” ש`צ`ב`ו`ר זה ראשי תיבות: צדיקים, בינונים, ורשעים. הצדיק הוא הטוב המוחלט הן במדותיו והן בהתנהגותו, וכמו שכתוב: “אמרו צדיק כי טוב הוא”, ולהיפך הוא הרשע. הבינוני יצא מכלל רשע ולמדרגת צדיק עדיין לא הגיע, ומדרגתו מתחלקת לכמה וכמה דרגות. מוסר ההשכל הנלמד ממשנה זו הינו – שעל האדם לשתדל שלכל הפחות לא יהיה נמנה בין הרשעים, שהרי משביעים את האדם שלא יהיה רשע כדאיתא במס` נדה.

הרב הקדוש רבי משה ליב מסאסוב, יצק מים על ידיו של הגאון הצדיק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג, והתאבק בעפר רגליו שבע שנים. מקץ שבע שנים, קרא אותו רבו הקדוש ואמר לו: “משה ליב, הגיעה שעתך, תלך ותשוב אל ביתך”. הסתכל בו ברבו ביראה ובכבוד, וכאשר גמר את דבריו, שאל אותו מה למדתי אצל מרן, לא השיב לו דבר, כי אם הלך והביא שלשה דברים ככר לחם, אדום זהב, ובגד לבן עליון הנקרא חלאט, מסר אותם לידו, ונפרד ממנו בברכה ושלום. נטל רבי משה ליב את הלחם וכרך אותו במטפחת, את המטבע שם בכיסו, ואת הבגד הלבן קפל, הניחו בין שאר החפצים, וצר אותם בצרור. שם את הצרור על שכמו, לקח את המטה ידו, נשק את המזוזה, יצא והלך לדרכו.

ויהי בלכתו, וירא כפר אחד מרחוק, ויאמר לסור אל הכפר ולנוח קצת, כי היה עיף מן הדרך. ובבואו אל הכפר, שמע קול אדם צורח, והקול מתגבר מוסיף והולך. פנה כה וכה הביט ולא ראה איש, ולעזרתו ימהר ויחוש. הלך אחר הקול ובא למרתף אחד סגור, ומצא בו יהודי והוא באזיקים אסור. בראותו את היהודי היושב בוכה וצועק, נכמרו רחמיו עליו מאד. וטרם ידבר אתו, וישאלהו דבר, לקח את ככר הלחם אשר במטפחתו וזרקה לתוך המרתף דרך החור, למען החיות את נפש האסיר הרעב. אחר כך שאל אותו “מי אסר אותך והביאך אל הבור”. השיב ואמר “אדוני הכפר”. חזר ושאל “מדוע עשה לך ככה” אמר “מוזג אני ועלי לשלם דמי חכירה, שלש מאות רייניש כסף, וכשלא היה בידי לשלם את הסכום הנקוב, השליכוני לתוך הבור”. שאל מי הם אדוני הכפר, ומה שמם כי אדעם, ואיה מקום כבודם. אמר שם אדוני, גרף פלוני בן פלוני, והוא יושב כעת בכפר בארמונו”. לא הרהר רבי משה ליב הרבה כי אם נשא את רגליו, ורץ מהר אל בית בית המזיגה. בא אצלו ודבר אתו בלשונו, שידע אותה היטב, ובקש אותו לשחרר את היהודי, הדין אתו, אך יקדים רחמים לדין. שמע האדון את דבריו, שנאמרו בלשון נקיה ויפה ואמר בקצור: “לא יצא היהודי מן הגוב, עד אשר ישלם את החוב”. אז הוציא רבי משה ליב את אדום הזהב, שרבו נתן לו בצאתו מאת פניו, והניחו על השלחן. הסתכל האדון בו ובמטבע, ופניו נתמלאו רוגז, כאלו יאמר “מה האיש הזה נותן לי אדום זהב אחד במקום שלוש מאות ר”כ קם בחרי אף עזב את החדר, ולא רצה לדבר אתו.

יצא רבי משה ליב בפחי נפש, עמד על יד השער, ולבו מלא צער, על תשובת השר. הלך הנה והנה וחפש דרך התהפך בתחבולותיו למצוא עצה להציל את היהודי, ויפדהו מן השחת. ומשפשפש זמן רב ולא מצא, חזר ובא אל החצר, נכנס אל הפריץ והתנפל לרגליו, בכה והעתיר עליו דברים בכל מיני לשונות של בקשה וחנינה, כיד ה` הטובה עליו. אך לשוא דבר, אזני הפריץ אטומות, לבו לב אבן, וכל התחנונים היו כלא היו. וכשנפטר מלפניו, לא ראה דרך אחרת, כי אם לילך מעיר לעיר, ולקבץ על יד שלוש מאות רייניש כסף לא ישוב לביתו עד אשר יקיים את מצות פדיון שבויים. אולם בצאתו מן החצר ובלכתו בכפר, ושמע את צעקותיו של המוזג ואנחותיו, המשברות את הלב, עמד ולא יכול לזוז מן המקום. אמר בלבו אני הולך לפדיון שבויים, ספק עושה ספק אי עושה, והוא ודאי שרוי ביסורים ובענויים. ואם גם אצליח בדרכי מי יודע אם לא תצא נשמתו, טרם יזכה לראות בנחמתו. התיישב בדעתו לבוא עוד הפעם אל הפריץ, טרם יתחיל בדבר מצוה, ולהגיד לו שעתיד הוא לפדות את המוזג. יתן לו את אדום הזהב דמי קדימה ויבקשהו להסיר סבלו מעל שכמו ולהקל מן העול אשר נתן עליו. וכך עשה חזר לאחוריו והלך אל אדוני הבית.

ובימים ההם היה כל פריץ בכפר שלו שליט ומושל כמלך, היה רודה באנשים, ועושה בהם כאדם העושה בשלו, מכה וממית ואין מי שיאמר לו מה תעשה. וכאשר ראה הפריץ את רבי משה ליב נכנס אליו עוד הפעם ובידו אדום הזהב ומתחיל לספר שוב על דבר המוזג, ומה שבדעתו לעשות, לא רצה לשמוע אותו, וכעס כעס גדול. ובאפו כי עז, לבו עליו פחז, קם ובעט בו בעיטה ודן אותו למיתה. ותוך כדי דבור פקד על משרתיו, להתיר את הכלבים הרעים אשר בחצר ומן השרשרות, ולשסותם ביהודי, שאי אפשר לו ליפטר ממנו, ויעשו בו כלה. עשו משרתים כדברי אדונם הלכו והתירו את הכלבים הרעים, והשליחו אותם ביהודי ברעש גדול. אך בראות הכלבים את היהודי, התחילו מרקדין סביבו לא חרצו לו לשונם, ולא נגבו בו לרעה. משראה האדון הכועס שהכלבים לא התנפלו על היהודי הנבזה, שנוא נפשו, אלא הם מראים לו פנים שוחקות, ומכשכשים לו בזנבם בחבה, גדל כעסו עוד יותר. וירגז מאד ויצעק, ויאמר לתפוש את היהודי ולהביאו ליער, אשר שם גן החיות שלו כמנהג השרים הגדולים שיש להם ביבר של חיות טורפות. מיד נגשו העבדים לרבי משה ליב, אחזו בו בידיהם, והובילוהו לגן החיות. והיה בבואם שמה מצאו כבר את אדון הכפר, עומד על יד השער. וכאשר הגיעו אליו, אמר לקשור את היהודי, ולהשליכו לתוך הביבר. אז הזדרז ר` משה ליב, הוציא את החלאט הלבן, שנתן לו רבו במתנה, בעת הפרדו ממנו, מהר ולבש אותו על בגדיו, טרם יקשרוהו קשר.

כאשר השליכו אותו לתוך הביבר, והחיות ראוהו מרחוק, התחילו לנהום ורצו אליו לטרוף טרף. אולם בהתקרבם אליו נשתתקו, חדלו מלנהום, הביטו בו וברחו. כעבור רגעים מספר, חזרו ובאו, התקרבו אליו, שלחו אף והריחו בו, הקיפו אותו כמה פעמים ואחר כך התרחקו, ולא נגעו בו לרעה. משראה האדון את זאת, נפל עליו פחד אלהים, וחרד חרדה גדולה. ויירא ויאמר מה נורא האיש הזה, אין זה כי אם איש אלהים, והליכות קדש לו ויפן אל עבדיו ויאמר הוציאו את האיש מהר מן הביבר, והביאו אותו אתי”. וכשעמד לפניו התנפל לרגליו, ובקש ממנו סליחה ומחילה על כל אשר עשה לו. ובדברו דברי פיוס ורצוי בהכנעה גדולה אחז אותו בידו, והלך אתו אל המרתף, שהמוזג היה אסור שם. לקח מפתח ופתח את הדלת, נגש אל האסיר נתק את מוסרותיו במו ידיו, ושל אותו לחפשי. אחר הדברים האלה הבין ר` משה ליב את סוד שלש המתנות שנתן לו רבו הקדוש הן לא באו אלא ללמדו מדת החסד ואהבת ישראל, ולעשותו שליח לדבר מצוה של פדיון שבויים. ומאותו יום ואילך, קבל עליו עול מצוה זו, שאין מצוה גדולה הימנה והמאחר לעשותה הרי הוא כאילו שופך דמים. הלך אל ביתו ישב על התורה והעבודה והתחיל מלמד ברבים אהבת ה` ואהבת ישראל. והוא לא היה רק נאה דורש, כי אם גם נאה מקיים עושה ומעשה מרחם על הבריות ומשתדל לעמוד להן בשעת דוחקן. ידו ולבו היו פתוחים תמיד, ובכל עת צרה וצוקה היה מן הראשונים, ובעיקר היה מחזר אחרי מצות פדיון שבויים, והיה מקיימה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו. לא עברו ימים רבים, ושמו נתפרסם בעולם ונהרו אליו מכל קצות הארץ, להתחמם כנגד אורו ולקבל ממנו ברכה ועצה. אלפים ורבבות הלכו לאורו, וראו בו את צדיק הדור, גדל העצה ורב המדות. אך הוא בעצמו, לא ראה את מדותיו כי אם תרומות מתרומות מדותיו של רבו הקדוש, הגאון הצדיק, הרבי ר` שמואל שמעלקא מניקלשפורג. יהי שמם מבורך וזכרם לדור ודור, יהיו מליצים טובים עלינו ועל כל ישראל, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון אמן ואמן.

אדמו”ר הזקן בעל ה”תניא” נזדמן פעם לעיר אחת, ובזמן שהיה שם פרצה דליקה באחד מבתי העיר. ביקש אדמו”ר שיוליכוהו למקום הדליקה, והוליכוהו לשם. כשבא להבית הדולק, עמד נשעען על גבי מקלו, שהה כך רגעים אחדים, ומיד שקעה האש.

והיו שם חיילים שחנו בעיר, ונתעסקו בכיבוי הדליקה. משראו את הפלא מאדמו”ר, הלכו וסיפרו את הדבר לשר הצבא שלהם. וציוה שר הצבא לקרוא אליו את אדמו”ר.

כשבא האדמו”ר לשר הצבא, ביקש ממו לשבת ופנה אליו בשאלה, אם הוא, הרבי, איננו בנו או נכדו של הבעש”ט.

אני השיב הרבי, אינני נכדו הגופני של הבעש”ט, אבל הנני נכדו הרוחני, כלומר תלמיד תלמידו.

ובכן אמר לו שר הצבא שוב איני מתפלא על מעשיך. הבה ואספר לך מה שאירע לאבי המנוח עם הבשע”ט.

אבי – סיפר השר – היה גנרל צבאי, וחנה פעם עם הצבא שלו בעיירה מיזיבוז. וקרה, שעברו ימים רבים שלא קיבל כל מכתב וכל ידיעה מאשתו. הלך אבי הגנרל סר וזעף, דואג ומתאנח, ולא ידע מה לעשות. כשסיפר את צערו למקורביו אמרו לו: הלא בעירנו יושב הבעש”ט שמגלה נפלאות למה לא תפנה אליו.

שלח אבי להבעש”ט לבקש ממנו שיקבלו לראיון, והבשע”ט סירב לקבלו. שלח פעם שנית, והבעש”ט מסרב. אז הודיע אבי להבעש”ט שאם יסרב מלקבלו, אזי יצוה על כל יהודי מיזיבוז לאכסן בבתיהם את החיילים, והיות שהדבר היה בפרוס הפסח, יכניסו החיילים בכל בתי היהודים שבעיירה לחם חמץ בפסח. איום זה השפיע והבעש”ט הזמינו אליו.

הלך אבי יחד עם שלישו לבית הבעש”ט. נכנסו לחדר הראשון, ומחדר זה היתה פתוחה הדלת לחדר שהבעש”ט ישב בו. ראה אבי בעד הדלת את הבעש”ט כשהוא יושב ומעיין בספר אחד, שכפי שאמרו לו היה זה ספר “הזוהר”. אבי ניגש להמראה שעמדה בחדר הראשון, בשביל לתקן את שערו קודם שייכנס לחדר הבעש”ט. ומה נבהל לראות במראה דרך סלולה המובילה ישר להעיר, שאשתו גרה שם. מיד קרא לשלישו שיקרב להמראה גם הוא, לראות את החזיון הנפלא הזה. ניגש גם שלישו וראו שניהם אחרי הדרך את העיר עצמה, ובתוך העיר ראו גם את ביתו של הגנרל, והנה נפתח הבית והם רואים את אשת הגנרל כשהיא יושבת על יד השולחן וכותבת מכתב לבעלה, והנה הם רואים גם את המכתב, וקוראים בו דברי התנצלות על העדר כתיבתה עד עתה, והיא מודיעה שימי הריונה עברו בשלום וילדה בן, ושלום לשניהם לה ולילד.

אבי נתרגש מאוד מהמראה והביע תודה עמוקה להבעש”ט עבר זמן מה והוא קיבל מאשתו את המכתב, שכבר ראה אותו בשעת כתיבתו. אז כתב אבי את כל המאורע בכתב ידו בספר הזכרונות שלו.

ואני – סיים שר הצבא את סיפורו לאדמו”ר הזקן הנני אותו הבן שנולד להורי, שעל אודותיו כתבה אמי את מכתבה לאבי, והנה לפני גם ספר הזכרונות של אבי, שבו רשם אבי את המאורע, ובדברו הראה לאדמו”ר את ספר הזכרונות.