shutterstock_312640475-Copy-Copy.jpg
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

עצות לקירוב הגאולה

נתינת צדקה. “אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”. ((שבת קל”ט עמוד א`) “גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה` שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות”.

ענין הצדקה כולל את כל מה שאדם יכול לעזור לחבירו, כי הרי אנו לומדים את גודל ענין הצדקה מאברהם אבינו ע”ה וכמו שמבואר ברמב”ם ((הלכות י`) וזה לשונו: “חייבים אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק – זרע אברהם אבינו שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר: בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”. והצדקה שאברהם אבינו עשה עם הבריות כללה את כל ענייני העזר לזולת, וכמו שמובא בספר “אורחות צדיקים” (שער הנדיבות): “הנדיבות – היא המדה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות. וישנן שלשה מיני נדיבות. האחד: נדיבות בממון. השני: נדיבות בגוף. השלישי: נדיבות בחכמה. ושלושת עניני הנדיבות הללו, נמצאו באברהם אבינו. הוא היה נדיב בממונו, דכתיב: “ויטע אשל”. נדיב בגופו, שהרי הוא הציל את לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי הוא לימד את כל הבריות ללכת בדרך הישרה עד שלבסוף הם התגיירו דכתיב: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”. ובמיוחד צריך האדם להיות נדיב בחכמת תורתו, היינו ללמד כל אדם דעת ולמשוך את לב הבריות לאבינו שבשמים, וזוהי הנדיבות הגדולה, יותר מכל שאר מיני הנדיבויות והיא המביאה את האדם לחיי עולם הבא.

אברהם אבינו התנדב לקרב את לב הבריות לאבינו שבשמים, מבלי שנצטווה על כך, מה שאין כן אנו – בני ישראל. אנו מצווים מצד הערבות של ישראל אשר ערבים זה לזה, לקרב את אחינו לקיום תורה ומצוות, וכמו שאמרו רז”ל: “אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים” ופירש רש”י: “שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו”. עוד אמרו רז”ל: ((תנא דבי אליהו זוטא י”ד) “אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער… אלא מתוך שעשרה בני אדם יושבין זה אצל זה וכל אחד קורא ושונה עם חבירו”.

ואין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן באגודה אחת, שנאמר: “בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה` יבואו בני המה ובני יהודה יחדיו” ((תנחומא פר` נצבים ב`).

נושאים בפרשה

“ה` ימלוך לעולם ועד”

הטעם שאומרים את הפסוק – “ה` ימלוך לעולם ועד” לפני תפלת שמונה עשרה,

הוא על פי מה שאמרו רז”ל וזה לשונם: “אמר משה לפני הקב”ה, משבעים אומות שיש לך בעולם אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל – “צו את בני ישראל”, “אמור אל בני ישראל”. אמר לו (הקב”ה) “הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי – ה` ימלוך לעולם ועד (ויקרא רבה ב` ד`).

פירושם של דברים: מפני שקבלנו עלינו עול מלכות שמים, דבר שלא עשתה כן שום אומה אחרת, בשביל כך מצוה הקב”ה את מצוותיו רק את ישראל בלבד, ועל דרך שאמרו רז”ל: “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי”.

ומכאן מובן איפוא, שלפני שאנו מבקשים את צרכנו מאת הקב”ה בתפילת העמידה, אנו מקדימין לומר את הפסוק – “ה` ימלוך לעולם ועד”, ועל דרך שפירש רש”י את הפסוק בשיר השירים “דודי לי ואני לו”: “דודי לי – הוא כל צרכיו תבע ממני, ולא צוה אלא לי ולא תבע מאומה אחרת, ואני לו – כל צרכי תבעתי ממנו ולא מאלקים אחרים”.

ב-ט”ז בשבט חל יום ההלולא של הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון (המהרש”ם ) זצוק”ל.

מתולדותיו: נולד בשנת תקצ”ה. מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. כיהן ברבנות בקהילות שונות בגאליציה אך בעיקר התפרסם בקהילות ישראל בתשובותיו ההלכתיות הרבות לשאלות שהריצו אליו מקרוב ומרחוק. פסקיו הבהירים והמנומקים פורסמו בשבעה כרכים ונחשבים לספרי יסוד בספרות הפוסקים האחרונים.

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תרע”א והוא בן שבעים ושש שנה.

בית הכנסת שבו התפלל הצדיק רבי שלום מרדכי הכהן מברזאן היה מקושט בירק ובפרחים, כיאה וכנאה לחג השבועות. ממקום תפילתו, הסמוך לתיבת החזן, הקרין רבי שלום מרדכי תחושת התעלות והתרוממות רוח על כל המוני המתפללים.

בחוץ סערה באותה שעה סופת גשמים עזה שפרצה במפתיע, אך בפנים סילסל החזן בתפילתו, והלבבות הלכו שבי אחר קולו הערב והנעים. ואז אירע דבר בלתי צפוי כלל: דלת בית הכנסת נפתחה, ובמפתן ניצב מפקד הצבא הפולני בכבודו ובעצמו.

נשימתם של המתפללים נעתקה מגרונם ולבם החסיר פעימה. אם המפקד הפולני הגיע לבית הכנסת בלי כל הודעה מוקדמת, אות הוא כי משהו חמור ביותר מתרגש עליהם.

עיני הקהל התרוצצו בקדחתנות מן הקצין אל -להבדיל – רבי שלום מרדכי וחזרה, כאילו ביקשו לשאוב עידוד ותקווה מרבם. נימה של רגיעה הורגשה באוויר כאשר האנשים הבחינו, שרבן אכן קלט בזווית עינו את הקצין הנכנס, ואף על פי כן לא נע ולא זע ממקומו.

המחזה שנגלה לעיני הציבור ברגעים הבאים היה בלתי צפוי לחלוטין. בצעדים שקטים ומהוססים, כמתוך כוונה שלא לעורר תשומת לב רבה מדי, חצה הקצין הפולני הבכיר את בית הכנסת לכל אורכו, וקרב אל מקום מושבו של רבי שלום מרדכי, הוא המתין עוד רגע עד שהרבי היפנה אליו את מבטו, ואז רכן לעברו ולחש כמה משפטים, בהבעה של התנצלות ברורה, ולאחר מכן קד קידה קלה של הכנעה, סב לאחוריו ויצא את בית הכנסת.

הקהל כולו נותר משתאה למראה עיניו, אולם הצדיק המשיך בתפילתו כאילו לא אירע דבר, וגם המתפללים חזרו לתפילתם, כאשר סקרנות רבה בוערת בלבם לפשר הדבר.

רק לאחר התפילה, כשעברו החסידים לפני רבם, לאחל לו ברכת חג שמח, נענה הרבי לעיניהם השואלות של האנשים והואיל לספר את סיפור המעשה. על פניו נחה ארשת של שמחה וקורת רוח, והוא פתח בדבריו.

“סקרנים אתם לדעת את פשר הופעתו של הקצין הפולני. העניין החל כשבוע ימים לפני החג.

הגיעו אלי כמה מעסקני הקהילה וסיפרו ליעל מצוקתם של חיילים יהודים המשרתים ביחידה הפולנית הסמוכה לעירנו. החיילים מבקשים להשתחרר ביום החג מפעילותם הצבאית ולעשות את החג בעיר, עם כל היהודים, ואילו מפקדם מסרב לכך נמרצות. העסקנים סיפרו, כי גם הם נפגשו עם המפקד והעלו לפניו את בקשת החיילים, אך הלה דחה גם אותם בהחלטיות.

“לא נותרה לי ברירה אלא ליטול עלי את המשימה הקדושה. וכי עניין של מה בכך הוא, חיילים יהודים ייאלצו לחלל את חג מתן תורתנו?! ניגשתי אפוא אל המפקד הישיר של החיילים, ובמלים נרגשות תיארתי באוזניו את קדושתו של החג ואת החובה האנושית להניח להם לחגוג את החג עם בני עמם.

“המפקד, בראותו לפניו רב יהודי, נתרכך קמעה ולא חזר על סירובו הקודם. אבל הוא אמר, כי אין בסמכותו להעניק לחיילים שחרור מסוג זה וכי רק מפקד הצבא הפולני בעצמו רשאי לאשר זאת.

“לאחר הפצרות רבות נתקבלתי בלשכתו של מפקד הצבא. הוא הביט בי בעיניים קשות והפטיר ביובש: “אינני מוכן לשחרר חיילים מתפקידם. הדבר עשוי להשפיע לרעה על כל יתר החיילים שבמחנה”.

“הוספתי להתחנן ולהסביר את נחיצות הדבר, והמפקד סירב שוב ושוב. לבסוף גילה לי את הסיבה האמיתיית לסירובו התקיף. הוא סיפר לי בסוד, כי החיילים אמורים לערוך תמרון צבאי גדול בדיוק בחג השבועות.

“לבי נמוג למשמע הדברים. לא זו בלבד שלא ישוחררו לכבוד החג, אלא עוד ייאלצו לחללו בהידור רב בפעילות צבאית מאומצת!

“כעבור רגע אזרתי אומץ. “שמע נא, כבוד המפקד”, פניתי אליו שוב, “להווי ידוע לך, כי חטא גדול יהיה זה לאלץ את החיילים היהודים לחלל את החג הקדוש. ואילו באשר לתמרון הצבאי שאמרת, הרי אלוקינו הוא גם אלוקי השמים והארץ ובכוחו למנוע בדרכים משלו את עריכת התמרון”.

“המפקד הביט בי במבט שהיו בו כעס ולגלוג בערבוביה, וסימן לי כי הפגישה תמה. יצאתי את לשכתו בלב כבד למדי אך מתוך תקווה ואמונה כי עתה יעשה הקב”ה את שלו.

“והנה, עיניכם הרואות את מעשה הק` וגבורותיו: כל השבוע האחרון היה מזג האוויר נאה ובהיר. השמש האירה בשמים הזכים ורוח לא נשבה. אך היום בבוקר, בלא כל אזהרה מוקדמת פצה לפתע סערה עזה שהביאה עמה גשמים שוצפים. הבנתי, שמן השמים שמעו לרחשי לבם של החיילים היהודים ולתפילתי, ודאגו לבטל את התמרון.

“המפקד הפולני, כך מסתבר, נדהם כל כך מהתממשות דברי האזהרה שהשמעתי באוזניו, עד שחש צורך דחוף לבוא לכאן היום ולהתנצל באוזניי על התנהגותו כלפיי. הוא גם הבטיח, כי מעתה ואילך ידאג אישית לצורכי הדת של החיילים היהודים וכי ישוחררו תמיד לקראת ימי חגיהם”.

בעיר פאס במרוקו, ליד קברותיהם של שניים מרבני מרוקו המפורסמים – רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתים – מוצב קבר שעליו חרותות המלים: “לאלא סוליקה”. זהו קברה של נערה יהודייה צעירה, סוליקה שמה. יתר הקברים מרוחקים מעט משלושה אלה. לפי מסורת המצויה בידי יהודי מרוקו, שורה מעל שלושת הקברים הללו שכינת אלוקים, וכל המתפלל עליהם מובטח לו כי בקשתו תמולא.

מי היא סוליקה זו אשר זכתה להיקבר סמוך לשני רבנים דגולים אלה, וליחס של כבוד כה רב לאחר מותה. מעשה שהיה כך היה:

בעיר טאנג`יר שבמרוקו התגוררה משפחת חג`ואל. אבי המשפחה, שלמה, היה סוחר זעיר בכלי בית ועשה את פרנסתו ביושר ובהגינות. גם רעייתו וחמש בנותיו הצטיינו ביראת שמים ובצניעות יתרה. אך הבולטת בין הבנות הייתה סוליקה, שהייתה שם דבר בעיני מכיריה, בזכות חכמתה הרבה, טוב לבה ולא פחות מכך בזכות החן היהודי שהיה נסוך על פניה.

לא הרחק מבית משפחת חג`ואל התגוררה משפחה מוסלמית עשירה, שהיו לה מהלכים בקרוב חוגי השלטון. הבן הבכור של המשפחה שם מזמן עין על סוליקה היהודייה. שנים אחדות נטר את הדבר בלבו, כשהוא עוקב אחריה וחושב עליה בכל עת. כשהתבגר, החליט כי הגיעה העת לעשות מעשה.

הוא הודיע לאביו על חפצו בסוליקה, וכי אם לא ישיגנה יאבד כל טעם לחייו. האב קיבל את הבקשה בחפץ לב. הוא היה בטוח שאביה של סוליקה ישמח על הזכות שנפלה בחלקו להתחתן עם משפחה עשירה ונכבדה כשלו. גם היה ברור לו, כי כדי שסוליקה תוכל להינשא לבנו יהיה עליה להמיר את דתה ולהתאסלם, אך בכך לא ראה שום בעיה.

האיש, שרגיל היה כי כל משאלה שלו תמולא תיכף ומיד, נדהם מסירובו המוחלט של אביה של סוליקה להצעה. על רצונו למלא את חפץ בנו ניתוסף עתה גם רגש של נקמנות אישית על מה שראה כפגיעה בוטה בכבודו. “ראה תראה כי סוליקה שלך תבוא את בני בטוב או ברע”, איים בזעם על האב, והיפנה אליו את גבו.

ואכן, לא חלפו אלא ימים אחדים ושוטרים התדפקו על דלת משפחת חג`ואל. “באנו לקחת את סוליקה בשם החוק”, הודיעו לבני המשפחה הנדהמים. התברר, כי העשיר המוסלמי העליל באוזני השלטונות על סוליקה, כאילו כבר נתאסלמה, אך חזרה לאחר מכן ליהדותה, דבר שהוא עבירה חמורה לפי חוקי האיסלם.

השוטרים התפרצו אל תוך הבית, אך כאן ציפתה להם הפתעה: סוליקה לא הייתה בבית. יום קודם לכן ברחה אל מחוץ לעיר, כדי להסתתר בבית קרובי משפחתה.

השוטרים הנזערים לא ויתרו. הם נטלו עמהם את אם המשפחה כבת ערובה, עד אשר תימצא סוליקה. כחלוף יום שבה סוליקה העירה, כדי להציל את אמה. היא הובאה לפני בית המשפט ונאלצה לעמוד ולהשיב על שאלת התובע איך העזה לשוב ליהדותה.

האולם היה מלא בבני המשפחה וכן ברבים מיהודי העיר. רעד ופחד עבר בלבות כל היהודים שנכחו בבית המשפט למשמע השאלות התוקפניות. אך לא כן סוליקה. היא ניצבה באומץ לב מופגן לפני השופטים.

למשמע השאלה, העלתה חיוך גאה על שפתיה: “מעולם לא התסאלמתי, ולכן גם מעולם לא שבתי ליהדותי. יהודייה נולדתי וכזאת אמות”, אמרה להם. אולם השופטים קיבלו את עדויות השקר של כמה מוסלמים, שלפיהם התאסלמה סוליקה ולאחר מכן חזרה בה. סוליקה נשלחה לבית הכלא, עד שייגזר דינה.

בינתים הוסיפו שליחיו של העשיר המוסלמי לדבר על לבה של סוליקה גם בכלא, אבל היא אטמה את אוזניה. בו בזמן נמסרו איומים על ראשי הקהילה, כי אם לא תיאות סוליקה להתאסלם ולהינשא למוסלמי הצעיר תסבול מכך כל הקהילה כולה ולא רק היא.

כאשר גם זה לא הועיל, הוכרחו כמה מראשי הקהילה לבוא את בית הכלא ולנסות לשכנע את סוליקה להתאסלם. הם הובאו לשם בנוכחות שוטרי הכלא ונאלצו לדבר על לבה.

“אינני יכולה לבגוד באלוקיי, גם לא תמורת שלומם של כל בני הקהילה”, שבה הנערה וטענה באוזניהם בעקשנות ובקור רוח. כל תחנוני ראשי הקהילה עלו בתוהו. היא עמדה בדעתה בתקיפות רבה.

כאשר האיומים והלחץ לא השיגו מאומה, ניסה העשיר לפתותה בעושר העצום הנכון לה אם תיאות להצעה, אך היא דחתה את פיתוייו בבוז. הוא שיגר אליה שליחים שתיארו לפניה את הטוב הצפוי לה כאשר תינשא לבן העשיר – לשווא.

דינה של סוליקה נגזר למוות בחרב.

רגעים אחדים לפני שנתבצע גזר הדין, ניגש אליה הבן המוסלמי שבעטיו נגרם כל העניין. הוא כה אהבה, עד שלא היה יכול להשלים עם הריגתה. הוא ניגש אליה ולחש לה בתחנונים: “שמעי נא, סוליקה, זו ההזדמנות האחרונה שלך. יכולה את ברגע זה להינצל ממוות גם אם לא תתאסלמי אלא למראית עין, ובלבד שתינשאי לי”.

אך סוליקה היפנתה את ראשה ממנו ואף לא השיבה לו מבט. בטרם פגעה בה החרב והרגתה עוד הספיקה לזעוק בקול רם וקורע לב: “שמע ישראל ה` אלוקינו ה` אחד”.

סוליקה הייתה לסמל של קידוש השם בחייה ועוד יותר מכך במותה.

ספורי מופתים מרטיטי לב מספורים בפי יהודי מרוקו על הישועות והנפלאות שנעשו לאחר שהתפללו על קברה של סוליקה הקדושה.

מעשה היה בנער יהודי שחלה אנושות, עד שטובי הרופאים נלאו למצוא מזור למחלתו והתיאשו מחייו. לקח האב את בנו החולה אל מקום קבורתה של סוליקה. הוא הניח את הילד ליד קברה של סוליקה ובבכי תמרורים אמר: רבונו של עולם! בזכותה של סוליקה הקדושה שלח נא רפואה שלמה לבני החולה.

לא עברו רגעים מועטים, והנער ששכב מחוסר הכרה, החל להניע יד ורגל, פקח את עיניו, ושאל את אביו על מקום המצאו.

האב המאושר נשא את בנו בידיו ואץ לביתו לבשר את הבשורה המרנינה הבן הבריא.

הרופא ששב למחרת היום לראות את שלום הילד, נדהם למראה עיניו. “מי הוא הרופא שחולל נס רפואי זה” שאל הרופא בהשתוממות “הידעתם שהיום נולד לכם בנכם מחדש?”.

“לא!” השיב האב לרופא, “לא רופא בשר ודם טפל בילד. הקב”ה שלח ישועתו על ידי סוליקה הקדושה”.

ט”ו בשבט

הטעם לאכילת פירות ביום זה:

מובא בספר “אדני פז”, שהטעם לאכילת פירות ביום זה, הוא כדי שיזכרו על ידי כך שהיום הוא ראש השנה לאילנות ויתפללו שיתברכו הפירות, וכדאיתא כיוצא בזה בגמ`: “מפני מה אמרה תורה – הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שבעצרת – זמן פירות האילן. אמר הקב”ה: הביאו לפני ב` הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן”.

ובספר בני יששכר מובא כתוב: ר”ה לאילן לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט”ו בשבט על אתרו”ג כשר יפה ומהודר שיזמין הש”י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל אדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה שיזמן לו הש”י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפלתו תעשה פירות, וזה שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאיל”ן להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה.

ובעל “בן איש חי” לרבי יוסף חיים זצוק”ל מבאגדד, כתב בענין זה “יש קבלה אצל חכמי אשכנז ז”ל, שצריך לבקש ביום ט”ו בשבט בפרטות על האתרוג, שיזדמן לישראל אתרוג טוב”, ואף חיבר “תפילה מיוחדת לט”ו בשבט” להתפלל על האתרוג.

שבת קל”ט עמוד א` ((הלכות מתנות עניים פרק י`) ((תנא דבי אליהו זוטא י”ד) ((תנחומא פר` נצבים ב`

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email