“אחד היה אברהם” – עברו עליו כמה וכמה נסיונות והוא עמד בכולם, אולם למרות עובדה זו הוא נקרא “אהובו של הקב”ה” בגלל “אשר יצוה את בניו” ולא בשל הנסיונות שעברו עליו.

החכם מכל האדם מבטיח לכל מי שידריך את בניו בדרך התורה – שיהיה מאושר בעולם הזה ובעולם הבא, וכלשון הכתוב – “יסר את בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך”    , ומפרשים רז”ל: “יסר בנך, אם תרצה להיות במנוחה ובשקט ובשלוה בעולם הזה – יסר את בנך בקטנותו ותדריכהו על דרך טובה וישרה, ואז תהיה במנוחה, ובהשקט ובשלוה משום שלא תצטרך להצטער עליו שיצא להתרבות רעה הואיל ויסרת אותו בקטנותו ללכת בדרכי השם ית`, ואז יהיה מקורך ברוך וזרעך כשר ועושה הטוב והישר בעיני הקב”ה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”    . עוד אומרים רז”ל: “יסר בנך ויניחך – למוד בנך תורה ויניחך מדינה של גהינום, ויתן מעדנים לנפשך שיכניסוך בגן עדן עם הצדיקים”… “ואם חס ושלום יתקלקלו הבנים – יענשו האב והאם מאד, ואוי לאותה הבושה ולאותו הצער והבזיון בעולם הבא”

 המקור בפרשה:  “אמור ואמרת” “להזהיר גדולים על הקטנים”  (רש”י).

 “להזהיר” – מלשון – “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע”, והרמז בזה הינו: הגדולים בשנים ובחכמה, יאירו ויעוררו את הקטנים – בשנים ובחכמה.

“בשלושה מקומות הזהירה התורה את הגדולים על הקטנים: בדם, בשרצים ובטומאה”    . דבריהם אלה של רז”ל מעוררים לכאורה תמיהה: האזהרה שהגדולים צריכים להזהיר את הקטנים חלה על כל התורה כולה (כפי שמבואר באריכות בפירושו של הרמב”ן בפרשתנו) ואם כן, למה דוקא בנוגע לשלושת איסורים אלה כתבה התורה שיש צורך להזהיר את הגדולים על הקטנים? בכדי ליישב תמיהה זו, צריך תחילה להתחקות על הסיבות שגורמות לגדולים להתרשל בחינוך הקטנים ולהמנע מלהזהירם.

הסיבה הראשונה לכך הינה: פעמים חושבים הגדולים שהקטנים מעצמם יבינו את מה שעליהם לעשות, ומיותר איפא להזהירם על דבר שהוא מובן מאליו, וכדוגמת אכילת דם “שנפשו של אדם קצה ממנו”     ואכילת שרצים שאין דרך האדם לאכלם, כפי שמסופר בגמרא על רב יהודה שהיה מתיר לתינוקות לשחק עמם (עם חגבים טמאים וכיוצ”ב) מבלי לחשוש שמא התינוקות יאכלו אותם, כי “לאו אורחיה למיכל” (אין דרך התינוק לאכול שרצים שכאלה.  רש”י).  על כן, באה התורה להורות שגם בנוגע לדברים המובנים מאליהם כאיסור אכילת דם ושרצים, צריכים הגדולים להזהיר את הקטנים עליהם, כי “יצר האדם רע מנעוריו” 8 , ובשל כך לא נסתלקה לגמרי האפשרות שהקטנים יעברו על איסורים אלה וכיוצא בהם.

הסיבה השניה שיכולה לגרום לגדולים להמנע מלהזהיר את הקטנים הינה: פעמים חושבים הגדולים שישנם ענינים ששייכים רק לאנשים מבוגרים ועדיין לא הגיע העת ללמד את הילדים עניינים אלה, כדוגמת מצות טומאת המת שנאמר אודותיה בספר החינוך: “משרשי המצוה לפי שהכהנים נבחרו לעבודת ה` ברוך הוא, כמו שנאמר: “קדושים יהיו לאלקיהם”, על כן הרחיקם מן המת וראוי באמת למשרתי ה` להתרחק ממנו”    . אם כן, כשמתבונן הגדול בעניינים נעלים אלה הקשורים במצוה זו, חושב הוא לעצמו שילד קטן לא שייך עדיין לקיום הדברים הללו. באה איפוא התורה להוציא סברה זו מלבם של הגדולים, ולהורות להם שכבר בקטנות צריך להזהיר את הקטנים על מצות טומאת המת ועל מצות כיוצא באלה, כי על ידי שמקיימים בהם את הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”     בנערותם – גורמים שיתקיים בהם סוף הפסוק – “גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

על פי כל ההסבר המובא לעיל מובן איפא שהתורה הזהירה דוקא בשלושת מקומות אלה (דם, שרצים, וטומאה) את הגדולים שיזהירו את הקטנים, בכדי שילמדו מכך שיש צורך להזהיר את הקטנים על קיום כל התורה כולה.

נושאים בפרשה

“ששת ימים תעשה מלאכה” וגו`.

פירש רש”י: “מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות – מעלין עליו כאילו חלל את השבתות וכל המקיים את המועדות – מעלין עליו כאילו קיים את השבתות”.

דבריו אלה של רש”י, לכאורה, מעוררים קושיה: מדוע תולה רש”י את המועדות בשבתות, הרי כמו שנצטווינו על קיום השבת, נצטווינו גם על קיום המועד.

אפשר לתרץ קושיא זו כדלהלן: רש”י בא לרמז בדבריו אלה את הכח של חז”ל, וכיצד? בכך שכמו ששבת קביעא וקיימא מה` ית`, כמו כן הוא המועד. המועד תלוי בקביעות החודש וישראל מקדשים את החדשים, כמו שאנו אומרים בתפילה: “מקדש ישראל והזמנים” והזמנים תלויים בקביעות החודש, ובית דין מקדשין את החודש. וכמו שכתוב: “אשר תקראו אתם” וכו`. וזהו איפוא מה שרש”י בא לרמז כאן – שהמועדות שנקבעים על ידי הבית דין, שוים לשבת אשר נקבעת ומתקדשת מהקב”ה.

“ובקצרכם את קציר ארצכם וגו` לעני ולגר תעזוב אותם”

פירש רש”י: אמר רב אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם (הפרשה של לקט שכחה ופאה) באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן ור”ה ויוה”כ מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו”.

ניתן לומר שהטעם לכך שפסוק זה נכתב דוקא באמצע ולא בתחלה או בסוף, הוא מפני שזה בא לרמז לנו שכל תוכן ענין הרגלים הוא להאכיל את העניים, וכלשונו של הרמב”ם (הלכות יו”ט פ”ו י”ח): “וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו וכו` שנאמר: “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”.

וכך גם מובא בזוה”ק וזה לשונו: “ותא חזי, דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש למחדי, ולמחדי למסכני ואי איהו חדי בלחודוהי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי וכו` עליה כתיב: “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”.

(ותרגומו: בא וראה, שבכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העניים. ואם הוא שמח לבדו ולא משמח את העניים, עונשו גדול ועליו כתוב: “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”).

המסקנה המורמת מכל הנ”ל הינה, שכל שמחת החג – הוא לשמח את העניים ואת זה רמזה התורה בכך שכתבה את פרשת “לקט שכחה ופאה” באמצע פרשת הרגלים, כי זהו התוך והתוכן של הרגלים.

ל”ג בעומר

 ל”ג בעומר – יום ההלולא של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי

 עצתו של משה רבינו רעיא מהימנא להתנא האלקי רבן שמעון בן יוחאי – כיצד לקרב את הגאולה ברחמים:

 “עתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי – ספר הזהר, יפקון מן גלותא ברחמי (ותרגומו: אמר משה רבינו לרבי שמעון בר יוחאי: עתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר, ועל ידו יצאו מן הגלות ברחמים) ויתקיים בהון – ה` בדד ינחנו -ואין עמו אל נכר”  (זהר ויקרא קכ”א ע”ב).

פתגמים קצרים מגדולי הדורות

“האדם, בשביל תענוג קטן של רבע שעה, יכול לאבד ולהפסיד – כל העולם הזה עם העולם הבא” (לקוטי מהר”ן ח”ב ק”ח)

שמעו ותחי נפשכם

בי”ח באייר (ל”ג בעומר) חל יום ההלולא של הגאון רבי משה איסרליש (הרמ”א) זצוק”ל.

מתולדותיו: נולד בשנת ר”פ בעיר קראקא שבגאלציה וגדל שם מתוך עושר ורווחה. עוד בילדות התגלו בו סימנים שהעידו שלגדולות נועד. משנת שי”ג שימש כאב בית דין בקראקא. עם פירסום פירושו של רבי יוסף קארו זצ”ל על ה”טור”, פירסם הרמ”א פירוש מקביל בשם “דרכי משה”. וכשיצא לאור ה”שולחן ערוך” של רבי יוסף קארו, כתב הרמ”א “הגהות” לספר זה הידועות בכינוי “המפה”.

נפטר בקראקא בשנת של”ג והוא בן חמישים ושתיים שנה.

אחד המאורעות המסעירים שארעו בתקופתו של הרמ”א היה, פרשת חזרתו בתשובה של המומר אברהם יוזפוביץ, אשר כיהן תקופה ארוכה כשר הכספים וכיועצו האישי של המלך זיגמונד.

ומעשה שהיה כך היה:

באחד מימי הקיץ הלוהטים של שנת ר”פ, יושב היה הגאון רבי משה לנדאו – רבה של קראקא בחדר למודו ועסק בתלמודו.

נקישות בדלת הפריעו פתאום את רבי משה מתלמודו. הדלת נפתחה ושני יהודים נכנסו פנימה. הם ברכו לשלום את רבי משה והמבוגר שבהם נענה ואמר:

“הגענו זה עתה מוילנה. באנו בשליחות חשובה מטעם קהילת היהודים שם, ובידינו אגרת אישית מרבנו אל כבוד הרב” – ותוך כדי דבורו שלף מחיק מעילו מעטפה והניחה על השולחן.

ארשת פניהם העצובה של בני שיחו, העידה כי דבר מה אינו כשורה. ללא היסוס נטל רבי משה את המעטפה לידו, הוציא מתוכה את האגרת והחל קורא בה.

לפתע חשכו עיניו, עולמו נסתחרר בעדו, ומפיו נפלטה זעקת שבר: “אוי לי שכך עלתה לי!”

מה היה תוכן האגרת שכה הסעירה את רוחו של הגאון? רבה של וילנה כתב לו בצער רב כי תלמידו לשעבר – אברהם יוזפוביץ, מתכוון חלילה, להמיר את דתו…

“אוי לי!” – נאנח שוב רבי משה מתוך שברון לב – “תקוות כה רבות תליתי בו – באברהם. הרי הוא נמנה בין בחירי תלמידי, ועתה שוד ושבר!…

שעה ארוכה שקע רבי משה בהרהוריו. הוא חכך בדעתו מה ניתן לעשות כדי להציל את תלמידו מזרועות השמד.

לפתע ננער ממחשבותיו ואמר חרש: “עלי לנסוע תיכף ומיד לוילנה, שמא עוד יעלה בידי להטות את לבו של אברהם תלמידי לדרך הטובה. חייב אני לעשות כל מאמץ למען הציל את נשמתו מרדת שחת”.

עוד באותו היום, עלה רבי משה על כרכרה שעשתה דרכה לוילנה. לאחר מסע ארוך ומפרך, נראו כבר סוף סוף צריחיה ומגדליה של וילנה באופק.

הכרכרה התקרבה אל הגשר המתוח על פני וילנה זה הנהר המתפתל כנחש וחוצה את וילנה לרחבה. צלצוליהם המתכתיים של פעמוני בית היראה נשמעו למרחוק.

רבי משה חש עצמו ברע. משום מה דקרו עתה הצלילים הנוקשים בלבו – כמדקרות חרב. פחד סמוי והרגשה מעיקה אפפה אותו. ואכן, רבי משה לא טעה…

באותה שעה התקיים בכנסית “אוסטרה בראמה” טכס התנצרות של אברהם יוזפוביץ.

השמועה על דבר בואו של רבי משה לנדאו לוילנה, התפשטה חיש מהר ברחוב היהודי. ראשי הקהלה יצאו לקבל את פניו כשעל פניהם נסוכה עננת תוגה קודרת. בין מקבלי פניו של רבי משה היה גם רבי מיכל יוזפוביץ – אחיו של המומר, שאף הוא היה מתלמידיו של רבי משה לנדאו. רבי מיכל ניגש אל רבו, ואמר בנימת צער, כשדמעות שוטפות את פניו: “יום מר ונמהר הוא היום הזה למשפחתי ולכל קהלת יהודי וילנה. אחי אברהם כבר המיר את דתו”.

הבשורה המרה נפלה על רבי משה לנדאו כרעם ביום בהיר. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש. עד מהרה קרע קריעה, ישב על הארץ ונהג מנהג אבלות. תלמידו לשעבר, אברהם יוזפוביץ נחשב בעיניו מרגע זה כמת…

רבי משה חשב לסוב מיד על עקבותיו ולשוב אל עירו קראקא. אולם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד ראשי הקהילה, נאות לשהות בוילנה עד לאחר השבת. הוא התאכסן בביתו של רבי מיכל יוזפוביץ.

דבר בואו של רבי משה לנדאו לוילנה נודע איכשהו לאברהם יוזפוביץ המומר.

למחרת היום, עם רדת החשכה, נשמעו נקישות על דלת ביתו של רבי מיכל יוזפוביץ. כשפתח רבי מיכל את הדלת, קפא תחתיו כמאובן. מולו עמד לא אחר מאשר אחיו המומר. לאחר רגע, התאושש רבי מיכל מתדהמתו הראשונה וקרא בקול לא לו: “מרגע שהמרת את דתך, אינני רוצה להכירך. מעתה איננו אחים זה לזה. המטת אות קלון על משפחתנו לדורי דורות. אבקשך לעזוב תיכף ומיד את ביתי.

נחל דמעות שטף את פניו של אברהם והוא אמר בקול בוכים: “מיכל אחי, אל נא תדונני כך. אל נא תדחני בשתי ידיך. דע לך אחי היקר, כי אך למראית עין המרתי את דתי. בסתר לבי נשארתי נאמן ליהדותי. נודע לי, כי רבנו ומורנו רבי משה לנדאו מתאכסן בביתך וברצוני לשוחח עמו”.

רבי מיכל לא האמין לשמע אזניו. זיק של תקוה התעורר בו. אולי רוצה באמת אחיו לחזור בתשובה. מי יתן ואמנם כך יהיה. הוא הכניס את אחיו אברהם לחדרו של רבי משה.

פגישת הרב ותלמידו המומר היתה מזעזעת. במלים נוקבות היוצאות מן הלב, הוכיח רבי משה את אברהם על מעשהו המחפיר, ודיבר על לבו כי ישוב מדרכו הרעה אל חיק היהדות.

“רבי!” – השיב אברהם בקול שבור ורצוץ – “האמנה לי כי בחפץ לב הייתי שב בגלוי אל יהדותי. מאז שהמרתי את דתי, מיסרות אותי כליותי ואינני מוצא מרגוע לנפשי. לא מרצוני החפשי המרתי את דתי. בתוקף תפקידי כממונה על גבית המכס מטעם המלך, הייתי יוצא ובא בארמון המלוכה. המלך זיגמונד העמידני בפני ברירה גורלית: או שאמיר את דתי ובכך ייטיב המלך עם יהודי ליטא ופולין, או שאסרב לרצונו – וצו גרוש יוכרז מטעם המלך על כל יהודי הארץ. אם הייתי מסרב לרצונו של המלך, הן הייתי ממיט בכך אסון לכל יהודי ליטה ופולין. עתה” – המשיך אברהם כשדמעות מציפות את פניו – “לכוד אני בין הפטיש והסדן. לפי חוקי המדינה נחשב אני כנוצרי לכל דבר. אם אשוב בגלוי אל יהדותי, צפוי אני להנמק בכלא, ואף לגזר דין מות…”

אברהם הליט פניו בשתי ידיו ופרץ בבכי מר. לאחר שנרגע מעט המשיך אברהם ואמר: “רבי! אם כי בהופעתי החיצונית אאלץ לחיות כנוצרי, אולם בסתר לבי אשאר כל ימי חיי נאמן לדת אבותי. אשתדל בכל יכולתי לקיים את מצוות התורה”.

לרגע שררה דומיה בחדר. ולאחר אותו הרגע, נענה רבי משה ואמר: “דע לך אברהם, כי בהמרת דתך לא תצמח כל תועלת ורווחה ליהודים. אם אין באפשרותך לשוב בגלוי לחיק היהדות בארץ זו, מוטלת עליך החובה להמלט אל ארץ אחרת”.

ולאחר רגע המשיך רבי משה ואמר: “אף מעמדך הרב בחצר המלך, לא ימשך לאורך ימים… הרבה שונאים ואויבים יקומו נגדך, ובסופו של דבר, תאלץ בעל כרחך להמלט מן הארץ. זכור נא את דברי רבותינו שאמרו “יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”.

ראשו של אברהם נסתחרר עליו. רגשי חרטה מלאו את לבו. הוא חש כי תהום נפערה בינו ובין היהדות.

אברהם נפרד מרבו הישיש כשבאזניו מהדהדות המלים: “הרבה שונאים ואויבים יקומו נגדך…”

שנים חלפו מאז שאברהם המיר את דתו. מעמדו בחצר המלוכה הלך ושגשג מיום ליום. המלך זיגמונד רחש כלפיו אמון רב והוא מינהו למנהל שר הכספים וליועצו האישי.

גם הון רב הצליח לצבור במשך השנים. את בית מגוריו, שהיה ארמון לכל דבר, בנה על גבעה רמה המשתפלת אל נהר הויסלה – לא הרחק מעיר הבירה קראקא.

בחלקה האחורי של אחוזתו, שקבל במתנה מהמלך, הורה אברהם להקים טירה קטנה. טירה זו היתה חקוי מדוקדק של טירה עתיקה בת אלפי שנים. יער קטן של עצי אורן וברוש, הקיף כטבעת עגולה את הארמון והטירה שמאחוריו. כאן, במרתף הטירה, מוסתר מעין זר, קיים אברהם את מצוות היהדות.

מידי יום ביומו היה יורד אל המרתף הנסתר, מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ושעה ארוכה היה עומד בתפלה ושופך את צקון לחשו בפני בורא עולם.

בשבתות ובמועדי ישראל, היו כל בני המשפחה מתכנסים במרתף. אברהם היה מקדש על היין, ובלחש היו מזמרים את זמירות השבת והחג.

איש לא שיער בנפשו כי המומר אברהם יוזפוביץ – שר הכספים ויועצו האישי של המלך, נשאר בסתר לבו נאמן לדת אבותיו.

לא אחת נאלץ אברהם לספוג עלבונות וקריאות בוז מאחיו היהודים.

“הנה המומר השפל!” – היו היהודים מצביעים לעברו בשאט נפש, כשהיה עובר בכרכרתו המפוארת ברחוב העיר. אחרים אף היו מפנים את ראשם אל הצד, ויורקים…

בד בד עם עליתו המסחררת והצלחתו האישית, רבו שונאיו בקרב השרים ואנשי האצולה. חבריו החדשים הראו לו כלפי חוץ פנים שוחקות, אולם בלבם פנימה רחשו כלפיו שנאה כבושה, וחיכו בקוצר רוח להזדמנות כדי שיוכלו להנחית עליו מכה נצחת ולהפילו מרום מעמדו.

דברי רבו שאמר לו ביום הפרדה, כי שונאים רבים יקומו לו בחצר המלך – נתקיימו במלואם.

הגיע חודש ניסן של שנת ש”י. בטירתו של אברהם נעשו בסתר ההכנות האחרונות לכבוד החג הממשמש ובא.

בליל הסדר, התאספו כל בני המשפחה במרתף הנסתר. לאחר תפלת ערבית, הניח אברהם את ידו על ראש ילדיו וברכם בזה אחר זה, כשדמעות זולגות מעיניו. לאחר מכן, נטל את כוס הקידוש בידו והחל לומר: “ברוך אתה ה`… ותתן לנו ה` אלקינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה זמן חרותנו…”

לפתע נשתתק. נקישות עזות נשמעו פתאום על דלת הברזל הכבדה של המרתף.

“בשם החוק פתחו מהר!” נשמע קול נוקשה מעבר לדלת – “אתם עצורים!”.

בני הבית קפאו כמאובנים. הילדים פרצו בבכי היסטרי.

אברהם התאושש חיש מהר מתדהמתו הראשונה. כנשוך נחש, הוא ניתר ממקומו אל אחת מפינות המרתף, והסיט את אחת האבנים הבולטות מן הקיר. בעקבותיה הוציא אבנים נוספות, עד שפתח קטן נפער בקיר המרתף.

הכול הביטו לעברו בעינים נדהמות. אברהם לא איבד רגע. הוא נטל בידו עששית דולקת וזירז את כולם לרוץ בעקבותיו אל תוך המנהרה שבמעמקי האדמה.

“זמן רב יעבור עד שיצליחו החיילים לפרוץ את דלת הברזל של המרתף” אמר אברהם לאשתו ולילדיו המודאגים, “בינתיים נוכל אנו להמלט דרך המנהרה, ובעזרת השם יתברך נגיע למקום מבטחים”.

לאחר הליכה ממושכת, הגיע אל פתח המנהרה הרחק מן הארמון. לילה אפל וקודר קידם את פניהם כשיצאו מן המנהרה. צינת הלילה חלחלה לתוך עצמותיהם, אולם ליבם היה חם בקרבם. הם ניצלו.

בדרכים צדדיות ושבילים נסתרים הוביל אברהם את משפחתו עד לעיר קראקא הקרובה. עלטה כסתה אותה שעה את העיר. רק ברובע “קזימיריש” הוא הרובע היהודי של קראקא, עדיין הבליחו האורות מחלונות הבתים. קולות שירה וזמרה של יהודים אשר עדיין הסבו אל שלחן ה”סדר” בקעו אל חשכת הלילה.

לאחר מאמצים ממושכים, עלה בידי אברהם למצוא את בית הרב.

רבנו הרמ”א כבר סיים את עריכת ה”סדר”. הוא ישב בחדר למודו ועסק בתלמודו. כל כולו שקוע היה בנבכי סוגיה קשה ומסובכת, על השולחן שלפניו נערמו ספרים על גבי ספרים.

נקישות בדלת הפריעו פתאום את הרמ”א מתלמודו. הוא פתח את הדלת, ונדהם לראות לפניו משפחה שלמה אשר מראה פניהם כשל גויים. הרמ”א הזמינם להכנס אל הבית, תוך שהוא תמה על מטרת בואם בשעת לילה כה מאוחרת.

אברהם גולל לפני הרמ”א את ספור חייו, ואת דבר בריחתו מן המרתף הנסתר, כשבאו לאסרו בעת עריכת ה”סדר”.

“שאיפתי הגודלה היא” אמר אברהם “להמלט עם משפחתי לתורכיה, שם אוכל לשוב בגלוי אל חיק היהדות”.

“זכות אבותיך” – אמר הרמ”א – “וזכות רבך הקדוש רבי משה לנדאו, עמדו לך להנצל מידי אנשי הכמורה שונאי נפשך, ולשוב בחזרה אל צור מחצבתך. אל לך לדאוג כלל וכלל” הרגיעו הרמ”א בדברי נועם “אעשה כמיטב יכולתי להסתירכם במקום סתר, עד אשר יתייאשו אנשי הכמורה מלחפש אחריכם. או אז, נמצא בעזרת השם, דרך כיצד למלט אתכם לתורכיה”.

אברהם היה נרעש כולו מדבריו הנלבבים של הרמ”א. הוא לא מצא מלים בפיו. דמעות גיל הציפו את פניו. הוא גחן קדימה ונישק בחום את ידו של הרמ”א.

את ימי החג בילו אברהם ומשפחתו, בביתו של אחד מתלמידיו של הרמ”א, אשר התגורר בבית מבודד באחד מפרברי העיר.

קמעא קמעא נשתנה מראה פניו של אברהם. זקנו צמח ומראהו היה עתה כשל יהודי מבטן ומלידה. יהודי קראקא לא העלו על דעתם כי היהודי העבדקן היושב בבית הכנסת של הרמ”א יומם ולילה ומשתפך בבכי על דפי התהלים, אינו אלא האיש שהיה עד לפני כחודשיים, שר הכספים של פולין.

“דומני” – אמר הרמ”א לאברהם באחד הימים “כי הגיעה השעה שתמלט עם משפחתך מפולין. השהיה בקראקא מהוה בעבורך סכון רב. מרגלי השלטון עלולים חלילה לעלות על עקבותיך”.

אברהם פרץ בבכי נרגש. הוא הודה במלים חמות לרמ”א על כל החסד שעשה עמו.

כעבור יומיים, בשעת לילה מאוחרת, עצרה כרכרה רתומה לשני סוסים אבירים ליד ביתו של אברהם. חיש מהר עלו בני המשפחה על הכרכרה, והסוסים פתחו בדהירה מהירה, כשקול שקשוק הגלגלים מפר את דממת הלילה.

לאחר מסע ממושך, הגיעו בני המשפחה לתורכיה. אברהם נשא באמתחתו מכתב מרבנו הרמ”א אל דון יוסף הנשיא, שהיה אז שר נכבד בממשלה התורכית.

דון יוסף קבל את אברהם בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות, ודאג לכל מחסורו.

לאחר שהות קצרה בתורכיה, המשיך אברהם עם בני משפחתו לארץ ישראל, ושם בילה את שארית ימיו בקדושה ובטהרה. (מתוך הקלטת “שמעו ותחי נפשכם”)

בי”ד באייר חל יום ההלולא של הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצוק”ל.

 מתולדותיו:  נולד בשנת תקפ”א. מגדולי הדור באירופה ומנהיג רב פעלים של יהודי פולין במשך עשרות בשנים. נודע בשנות ילדותו כעילוי מופלג, ובגיל שמונה התקבל כתלמיד בישיבת וולוז`ין המפורסמת. בהיותו נער בן שלוש עשרה הוסמך לרבנות ובטרם מלאו לו עשרים שנה הוכתר כרבה של הורודוק – עירת מולדתו (במחוז וילנה). בשנת תרל”ג הוכתר כרבה של קהילת לודז` הגדולה ובתפקיד זה כיהן עד סוף ימיו. נפטר בשנת תרמ”ח והוא בן תשעים ואחד שנה.

מודעה

“אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאברים” (כתובות ו` ע”ב) “אין מזרזין אלא למזורזין” והכוונה כאן אל בני תורה שתורתם אומנתם, שלא ידברו בכותלי הישיבה שום דבר מלבד תורה, שאין להקב”ה בעולמו אלא ד` אמות של הלכה, ואחרי הלימוד בשובם לביתם ישמעו דברי תורה מהקלטות של “שמעו ותחי נפשכם”.

על מה אין מבקשים היתר של מאה רבנים

רבי נפתלי אמסטרדם, מחכמי המוסר בסוף המאה הי”ט ובראשית מאה זו, היה מדקדק כל ימיו במוצא פיו: וביותר היה נזהר, שלא להיכשל חלילה באבק לשון הרע. כשבאו אצלו אנשים לדין תורה.

פעם בפעם עורר רבי נפתלי את בני עדתו לכך, שרבים וטובים מתירים לעצמם לזלזל באיסור חמור זה מן התורה, ובין השאר היה אומר: ראיתי אנשים, המבקשים להם היתר של מאה רבנים כדי לשאת אשה שנייה בשעת הצורך: וכידוע, אין זה אלא חרם דרבנו גרשום. ומדוע אין אנשים מבקשים היתר של מאה רבנים כדי להשמיע דברי רכילות ולשון הרע, שזה איסור גמור מן התורה ואחת העבירות החמורות ביותר?!