book-897834_960_720-Copy.jpg
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

קיום רצון השם יתברך

אמרו רז”ל על הפסוק הזה: “בדברי תורה כתיב” (ברכות דף ס` ע”א). פירש רש”י: “יפחד תמיד שמא תשתכח ממנו (התורה), שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד” (חוזר על תלמודו תמיד).

הוראה למעשה

האדם צריך לקיים את הפסוק “אשרי אדם מפחד תמיד” (משלי כ”ח)

אמרו רז”ל על הפסוק הזה: “בדברי תורה כתיב” (ברכות דף ס` ע”א). פירש רש”י: “יפחד תמיד שמא תשתכח ממנו (התורה), שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד” (חוזר על תלמודו תמיד).
“יש עוד כמה פרטים ביראה מחמת הדין”. צריך לירא מכמה עדים המעידים עליו בכל יום, כדפירשו רז”ל על הפסוק “אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף”: אם יאמר לך יצר הרע – “חטא והקב”ה מוחל לך”, אל תאמין בו, שנאמר: “ואל תאמינו ברע”, ואין “רע” אלא יצר הרע, שנאמר: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” ואין “אלוף” אלא הקב”ה, שנאמר: “אלוף נעורי אתה”. (ראשית חכמה שער היראה פרק י”א)

המקור בפרשה

“זה שלש רגלים”. פירש רש”י: “רמזה לו (האתון) – אתה מבקש לעקור אומה שלמה החוגגת שלש רגלים בשנה”. ואמרו רז”ל (במדרש בראשית רבה צ”ג י`): “אבא כהן ברדלא אמר – אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של הגוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה”. ניתן לפרש דברי רז”ל אלה, על פי פירושו של הרמב”ן (שמות כ”ג ט”ז) על הפסוק “שלש פעמים בשנה… אל פני האדון ה`” וזה לשונו: “שהוא האדון המפרנס עבדיו… יבואו אליו לראות מה יצום”. והם עבדי ה`, ואתה חכם של האומות בא לעקור אותם חנם על לא דבר היכן חכמתך. וזהו המוסר השכל שחכם של אוה”ע אינו יכול לעמוד נגד תוכחתו של אתונו, מכ”ש וק”ו אלפי אלפים הבדלות איך נוכל לעמוד ביום הדין וביום התוכחה.

ומי לנו גדול מהתנא ר` יוחנן בן זכאי שבכה ואמר שתי דרכים לפני, ואינני יודע באיזה דרך מוליכין אותי.

הוראה למעשה: האדם צריך לברוח מהמקום אשר הוא שומע בו לשון הרע, ובזכות המעשה הזה, יזכה לכל טוב בגשמיות וברוחניות.

המקור בפרשה: “איתן מושבך”. ג` פעמים כתוב בתורה “מושבך”: א. בפרשתנו. ב`. “משמני הארץ יהיה מושבך”. ג. “כי יפקד מושבך” (בעה”ט). ניתן לפרש את הקשר בין שלושת הפסוקים הללו, על יסוד דברי רש”י על הפסוק “איתן מושבך” ועל הפסוק “והיה הטוב ההוא”. בנוגע לפסוק “איתן מושבך” מפרש רש”י: “תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת “הבה נתחכמה לו” ועתה נתיישבת איתן ומעוז של ישראל”. ועל הפסוק “והיה הטוב ההוא” (במדבר י` ל”ב), מפרש רש”י: “מה טובה הטיבו לו (ליתרו), דושנה של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה נתנוה לבני יתרו” עיי”ש. ואם כן, על פי שני הפירושים הנ”ל של רש”י, ניתן כך לפרש את הקשר בין שלושת הפסוקים המובאים לעיל אשר מוזכר בהם המילה “מושבך”: בשביל כי יפקד מושבך, שברחת מעצת “הבה נתחכמה לו”, זכית ל”משמני הארץ יהיה מושבך”, וזכית ל”איתן מושבך”, איתן ומעוז של ישראל. (דברי יחזקאל מהגה”ק משינווא זי”ע).

הוראה למעשה: “אדם שהיה ראוי לו לדעת ולהבין ולא ידע ולא הבין – חייב בדבר, כי בכדי שיבין – נתן לו ה` יתברך את השכל להשכיל ולהבין, ועל דרך שאמרו חז”ל: “בן נוח נהרג כי היה לו ללמוד ולא למד”, פירש רש”י: “היה לו ללמוד דרך ארץ”.

המקור בפרשה: “ויאמר בלעם חטאתי כי לא ידעתי”. “לכאורה קשה: אם לא ידע – מדוע נחשב לו שחטא? אלא שהיה על בלעם להבין שלא לחנם עשתה האתון את מה שעשתה (שהתעללה בו). האדם הרי מועד לעולם, בין ער ובין ישן, והוא תמיד צריך להשכיל, להבין ולראות”.

לכך גם נתכוון המלאך באומרו לבלעם – “על מה הכית את אתונך”? כלומר, היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה – לאחר שראית את אלה האותות… וממשיך המלאך לומר לבלעם: “הנה אנוכי יצאתי לשטן” – הנה אני עשיתי ככל האפשר להתנגד לדרכך (בכך שחסמתי את אתונך מעבור) והכל – לטובתך, אבל אתה לא הבנת זאת”!.

נושאים בפרשה

“כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע: תלמידיו של אברהם אבינו – עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע – עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו – אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא, שנאמר: “להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא”. אבל תלמידיו של בלעם הרשע – יורשים גיהנם ויורדים לבאר שחת שנאמר: “ואתה אלקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך”.

בענין הענוה המוזכרת במשנה הנ”ל, מביא הרמב”ם את המעשה הבא: “שאלו את אחד החסידים החשובים – באיזה יום מימי חייו הוא הרגיש שמחה יותר מכל שאר ימיו? השיב החסיד: באותו היום שהפלגתי בספינה אחת ומקומי שם היה בחלק הגרוע ביותר של הספינה. לאחר זמן מה, קם סוחר עשיר אחד, ניגש למקום שישבתי בו והשתין עלי. תמהתי (באותו הרגע) כיצד התחזקה תכונת העזות בנפשו?! (ואולם) חי ה`, שלא כאבה נפשי למעשהו כלל, ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא (העלבון ההוא), ולא הרגישה נפשי אליו”.

לאחר שמביא הרמב”ם מעשה זה, הוא מסיים ואומר: “ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח”.

הליכות עולם לו

“הן עם כלביא יקום”

“צריך שיהיו תפלין (על האדם) בשעת קריאת שמע ותפילה” (שו”ע או”ח כה”צ)

מקור הלכה זו מצוי בגמרא (מס` ברכות דף יד ע”ב) וזה לשונה: “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”.

וכתב על כך “האשל אברהם” (הרה”ק מבוטשאש זצוק”ל): “אם יש חשש שיעבור זמן קריאת שמע, יותר טוב שיקראנה בזמנה בלי תפילין, מחשש ששמא יעבור זמן קריאתה”.

וכתב על כך הבית יצחק (הגה”ק מפרמישלא זצוק”ל): “שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק מוה”ר יעקב יצחק מלובלין – שמה שאמרו חז”ל – כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, הכונה היא אם דוקא לא הניח תפילין כל אותו היום, ואולם אם כן הניח תפילין לאחר שקרא קריאת שמע – אין זה נחשב שהעיד עדות שקר, כי זה כדוגמת הקרבת זבח בלא נסכים, שכשם שניתן להקריב נסכים אחר הקרבת הזבח, כמו כן ניתן להניח תפילין אחרי קריאת שמע”.

וכתב על כך הדעת סופר (הגאון מפרשבורג זצוק”ל בשם גיסו): ענין זה מרומז בפירושו של רש”י בפרשתנו על הפסוק “הן עם כלביא יקום”, וזה לשונו: “כשהם עומדים משינתן שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית ולקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין”. בדבריו אלה רש”י בא לרמז – שבשעת הדחק ניתן להקדים קריאת שמע לתפילין.

וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין

ובתרגום פירש: “ואימר גברא דשפיר חזי”,

שמעתי בשם הבעל שם טוב זצלה”ה, דכוונת התרגום הוא כן, דאיתא במדרש (רבתי ריש פרשת בלק) הובא ברש”י ז”ל: מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר שאילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב וכו`. וזאת ידוע שלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה. והנה האדם יש לו ה` חושים, חוש הראייה וחוש השמיעה וחוש הטעם וחוש הריח וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים כמו שכתב (קהלת א`): “ולבי ראה הרבה חכמה”, “ונתת לעבדך לב שומע”, “והריחו ביראת ה`”, וכן יתר החושים (כמבואר במדרש רבה קהלת פרק א` בפסוק דברתי אני עם לבי). וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה. אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים החיצוניים, והיה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והיאך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה, ולא היה זה אפשר מצדו כלל. אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות – אתה רחקתנו כנזכר לעיל, לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה, וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין – דשפיר חזי, רצה לומר מזה שהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין, לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה. [קהלת יצחק פרשת בלק]

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email