parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת וארא

הוראה למעשה: "האדם מצווה לקדש את השם, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כלומר, "שנמסור נפשנו למות על קיום מצות הדת".

"בשעה שאדם קורא שמע, יכוון לקבל עליו עול מלכות שמים – להיות נהרג על קידוש השם המיוחד, דזהו "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, ועל זה נאמר: "כי עליך הורגנו כל היום".

"צוה משה ע"ה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש בכל יום, לקבל מלכות שמים במסירות נפש, שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש, יומם ולילה לא ימוש מזכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו בכל עת ובכל שעה" סימוכים לדברים הנ"ל, ניתן למצוא ממה שמסופר במדרש רבה אודות יוסף שהשיב לאשת פוטיפר: "למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה. לאברהם אמר: "קח נא את בנך". אשמע לך, ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן".

 כמו כן מסופר אודות רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן ק"ש היה, אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, אמר: "מתי יבא לידי ואקיימנו". וגם אודות מרן הבית יוסף מובא בספר "מגיד מישרים", שהיה מצפה ליהרג על קידוש השם.

המקור בפרשה: "ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובתנורך ובמשארותיך" וכו`. "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאינם מצווים על קדושת השם, כתיב בהו – "ועלו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך" וכו`, אימתי משארות מצויות אצל התנור – בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם – על אחת כמה וכמה. "מה ראו" – פירש רש"י: "שלא דרשו – וחי בהם ולא שימות בהם".

ועיין במהרש"א אשר מקשה: לפי דברי רש"י אלה, הקל וחומר שהצפרדעים נשאו בעצמם, הוא מופרך, כי הרי הצפרדעים לא נצטוו על "וחי בהם", מה שאין כן חנניה מישאל ועזריה – מצווים על "וחי בהם".
ניתן לתרץ את הקושיה הזאת, על פי מה שמובא במדרש ילקוט תהלים: "אמרו על דוד המלך – בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו, אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי?! נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: אל תזוח דעתך עליך, כי אני אומר שירה יותר ממך". על פי הדברים הנ"ל מובן איפוא, שגם לצפרדעים יש את הענין של "וחי בהם", והגם שלא נצטוו על כך, אבל הם גם לא נצטוו על קידוש השם, ובכל זאת הם בחרו בקידוש השם, ומזה למדו חנניה מישאל ועזריה לבחור בקיום הציווי של קידוש השם על פני הציווי של "וחי בהם", הגם שנצטוו בשניהם.
הוראה למעשה: האדם צריך להזהר מאד – שלא להרהר אחר הקב"ה. הדברים אמורים בין אם בעיניו ה` ית` מתנהג עמו בדרך טובה ובין אם לדעתו ה` ית` מתנהג עמו בדרך לא טובה, כי ה` – הוא הצדיק. פעמים קורה שהאדם חושב שהמאורע שהתרגש עליו הוא רע, ואולם "הקב"ה חשבה לטובה", וכמו שאמרו רז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" שנאמר: "ואהבת את ה` אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל מאדך" -בכל מדה ומדה שהוא מודד לך – הוי מודה לו במאד מאד" ופירשו בגמרא: לקבולי בשמחה. אמר ר` אחא משום ר` לוי: מאי קרא (מהו הפסוק המלמד זאת)? הפסוק הוא -"חסד ומשפט אשירה לך ה` אזמרה", ופירושו: אם חסד-אשירה, ואם משפט – אשירה… ב-ה` אהלל דבר, באלקים אהלל דבר". ב-ה` אהלל דבר- זו מדה טובה. באלקים אהלל דבר- זו מדת פורענות… כוס ישועות אשא ובשם ה` אקרא… צרה ויגון אמצא ובשם ה` אקרא…
<22>בנושא קבלת היסורים באהבה, אמרו רז"ל: "השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", כי השמחה היא מאהבת וקרבת ה` יותר מכל חיי העולם הזה, כדכתיב: "כי טוב חסדך מחיים" (משום שע"י היסורים – הוא מזדכך ומתקרב יותר אל ה`) ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו – לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה – שהיא מכוסה בו בעולם הזה ולעתיד תתגלה מכיסויה… שאז יתגלה ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו – צל החכמה שהיא בחינת צל ולא אורה וטובה נראית". (תניא, פרק כ"ו)

נושאים בפרשה

תקנו ארבע כוסות של יין כנגד ארבע לשונות: "והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי" מקשים העולם: למה לא תקנו כוס חמישית כנגד הלשון "והבאתי"?.

ניתן לתרץ קושיה זו, כך: ארבע ההבטחות הללו ("והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי") היו בלי שום תנאי, ואפילו במצב שעם ישראל הם בבחינת "את ערום ועריה" בלי מצוות. מה שאין כן ההבטחה של – "והבאתי". הבטחה זו תלויה בתנאי, וכפי שכתוב: "וידעתם כי אני ה` אלקיכם" וגו` כלומר, כאשר תתבוננו בכל זה, תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. (ספורנו). וכך גם כותב האור החיים הקדוש: "וידעתם כי אני ה` המוציא" וגו`, פירוש, תנאי הוא הדבר ובזה – "והבאתי", וזולת זה – אם תנאצו את ה`, אין כאן הבטחה.

על פי דברים אלה ניתן לומר, שזהו המקור למנהג ישראל למזוג כוס חמישי אשר נקראת – כוס אליהו הנביא, כי הרי אליהו הנביא הוא הוא המבשר על הגאולה השלימה העתידה, שאז יתקיים "והבאתי" כלומר שזו תהי` גאולה – שאין אחריה גלות ועל כן מסיימין את הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים".

הליכות עולם לו

כתבו הספרים: על האדם להרהר בתשובה ולפשפש במעשיו בכל ערב שבת כי שבת נקראת מלכה וכאלו הוא מקבל את פניה מלך יתברך שמו ואין נאה לקבל את המלך כשהוא לבוש – בלויי סחבות- של חלאת העונות". (משנה ברורה, ר"נ).

"ודבר זה נכלל במה שכתב הרמב"ם (פרק ל`, הלכה ה): צריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת (שער הציון שם).

"השבת – היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת – אותיות תש"ב אנוש", (אגרת התשובה, פרק י` לבעל – התניא).

רזי התורה

מצוה הראשונה שבתרי"ג מצות.

"כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקוב"ה. כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב: "וידעתם כי אני ה` אלקיכם" וגו` (ותרגומו: כשיצאו ישראל ממצרים, לא ידעו את הקב"ה. כאשר בא משה לישראל, המצוה הראשונה שלימד אותם היתה: "וידעתם כי אני ה`" וגו`, כלומר: "אני ה` מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד אלא גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאומרו: "ואתה מחיה את כולם". ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני…

לכן אמר לבני ישראל: "אני ה`" – שאני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאים ובזה הכח – אוציאם, שאשנה טבע קצתם (ספורנו).

דברים אלה עולים בקנה אחד עם מה שכתוב בספר התניא בשם הבעש"ט נ"ע על הפסוק "לעולם ה` דברך נצב בשמים": פירוש, דבר שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו`, תיבות ואותיות אלו, הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים – להחיותם, ועל זה נאמר: "ואתה מחיה את כולם" אל תקרי – מחיה, אלא – מהוה וכו`. שם הוי` פירוש שהוא מהוה את הכל".

מכל הדברים הנ"ל מובן, שעל ידי יציאת מצרים ידעו – ש"אני ה`", היינו המקיים והמהווה לכל המציאות. וגילוי שם הוי` זה נתגלה דוקא על ידי משה רבינו ע"ה. וזהו שאמרו (במד"ר שמות ג` ד`) רז"ל: "אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם", שרק משה היה יכול לקבל הבהירות של שם הוי` בעצם אספקלריא המאירה. (אור התורה מהמגיד ממזריטש נ"ע). משה הוא הגואל הראשון והוא הגואל האחרון, ועל הגאולה העתידה נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה` כמים לים מכסים".

שמעו ותחי נפשכם

ב-ב` בשבט חל יום ההלולא של רבי זושא מאניפולי זצוק"ל

מתולדותיו: אחיו של רבי אלימלך מליזנסק ותלמידו של המגיד ממזריטש . הוא נתפרסם בדבקותו המופלאה והמוני העם נהרו אחריו באלפיהם, כי ראו בו לא רק מורה וצדיק אלא גם מגן ומציל.

האריך ימים חמש עשרה שנה אחר הסתלקותו של אחיו, ונסתלק לגנזי מרומים בשנת תק"ס בהאניפולי. סיפור המעשה התרחש בימים שרבי זושא מאניפולי נהג לנדוד בדרכים. יום אחד, הוא הגיע לאחת הערים. לא במרכבה מפוארת בא, ולא בלוויית קהל חסידים, אלא כעני פשוט, תרמילו על כתפו ומקלו בידו, כך היה נודד ממקום למקום.

לו רצה, יכול היה להתאכסן אצל עשירי העיר ונכבדיה. שמו היה מפורסם בכל האזור. אולם הוא לא בחר בבתי עשירים ונכבדים. רבי זושא עבר ברחוב, חלף על פני בתי העיר ופתאום עצר מול שער החצר של אחד הבתים, פרק את צרורו מעל כתפו ונקש בשער.

היה זה ביתו של יהודי, שתושבי העיר כינוהו `פגע רע`. אדם חסר לב, פורק עול ומושחת, שכל מי שבא עמו במגע, יצא ניזוק ומופסד. מובדל היה מכל יהודי העיר, אך לא נראה עליו שהדבר מטריד את מנוחתו. כזה היה האיש – רע מעללים.

דווקא בביתו – החליט רבי זושא להשתכן. הוא נקש שוב בשער החצר, ומולו יצא בעל הבית. בריון מגודל, מלווה בזוג כלבים עזי נפש. מראה דמותו כשלעצמה – די היה בה כדי להפחיד. אך רבי זושא נשאר שליו, והמתין שהאיש יפתח את השער.

"קבצן עלוב! הסתלק מכאן מיד!", הרעים האיש בקולו.

"אני מבקש רק מקום ללינת לילה", היפנה אליו רבי זושא את בקשתו.

האיש פתח את השער ושיסה את כלביו באורח הבלתי קרוא, כשהוא שואג לעברו: "חצוף שכמותך! מכל בתי העיר בחרת דווקא בביתי, להפכו למקום לינה לקבצנים!". הכלבים זינקו לעבר רבי זושא, הסתובבו סביבו, נבחו בזעם, אך לא פגעו בו.

חמתו של בעל הבית גאתה. הוא החל להלום ברבי זושא, בלוויית צעקות: "לך מכאן! ברח לפני שאשבור את כל עצמותיך". אך רבי זושא הוסיף לעמוד על מקומו. ספג את המכות בשקט ולא זז.

האיש לא ידע את נפשו מרוב חרון. "עכשיו אלמדך לקח", סינן בשיניו ורץ לביתו. רבי זושא נכנס בשלווה לחצר והתקרב לפתח הבית. בינתים חזר האיש כשבידו דלי מים מלוכלכים. בתנופה אחת, הריק את הדלי על ראשו של רבי זושא, ומאחר שהיו אלה ימי חורף, קפאו המים על גופו ועל בגדיו. אולם גם התעללות זו לא הפחידה את האורח. "אני מבקש ללון בביתך רק לילה אחד. יש עמי אוכל, תן לי רק פינה ללון".

אין לדעת מה שבר את בעל הבית. אולי נרתע מעקשנותו של האורח המוזר. אולי הפחידה אותו העובדה שלא נבהל מכל מכותיו והתעללויותיו. כך או כך, הוא הכניסו לבית ופרש לו מצע של קש ותבן.

רבי זושא הודה לו בחמימות והחל להתכונן לשינה. הכין כלי עם מים לנטילת ידיים, קרא קריאת שמע בכוונה רבה ועלה על משכבו.

גם בחדר הסמוך, שרק מחיצת עץ הפרידה בינו ובין החדר שרבי זושא שכב בו, עלה בעל הבית על יצועו. בבית השתרר דממה.

לפתע התעורר בעל הבית משנתו. אור קלוש פרץ לחדרו מבעד למחיצת העץ, וקול בכי חרישי הדהד בבית. חמתו בערה בו. לא זו בלבד שנאלץ להכניס אורח פורח זה לביתו, אלא עתה מפריע לו זה את שנתו. אך משהו משך אותו להמתין ולעקוב אחר מעשיו של האורח.

רבי זושא ערך באותה שעה `תיקון חצות`, כדרכו בכל לילה. היה יושב ובוכה על גלות השכינה ועל הגלות הפנימית שבני ישראל נתונים בה.

בתחילה היה קולו חרישי ושקט, אך אט אט התגבר ועלה. קול שבור, שפורץ מעומק הלב. קול בכי שממיס אף לב אבן. הקול הדהד בחלל הבית, והיהודי ששכב בחדר הסמוך, שמע כל מילה.

נרעש ונרגש הקשיב לדבריו של רבי זושא, לבכיו הקורע לב. רבי זושא קרא את הפסוקים שאומרים ב`תיקון חצות`, ופירש כל מלה ביידיש מדוברת, כשהוא מפנה את הדברים לעצמו. "הוי חוטא שכמותך", גער הצדיק בעצמו, "עד מתי יהיה לבך אטום כל כך!".

בכיו נעשה נרגש יותר ויותר, עד שהגיע למלים: "כי חטאנו לך". כאן נפרץ הסכר. רבי זושא החל זועק: "אוי, חטאנו חטאנו, ריבונו של עולם! ציווית לעשות – ולא עשינו. ציווית שלא לעשות – ועשינו! הכול יודעים שחטאת, זושא. חטאת אתמול, חטאת היום, ותחטא גם מחר?".

דבריו נקטעו על ידי בכי חנוק. ואז המשיך בדבריו: "לא! מחר לא! על מה שחטאת אתמול – אתה מודה, על מה שחטאת היום – אתה גם מודה, אבל לא על מחר! מחר לא! מחר כבר לא תגנוב, לא תרמה, לא תכה, לא תלשין! לא, בשום אופן לא תלשין! מחר לא!".

והאיש שומע ולבו נמס. דבריו של רבי זושא פלחו את כליותיו. הרי מחר התכונן להלשין לשלטונות על אחיו היהודים. כך ביקש לפרוק את זעמו עליהם ולקבל שכר הגון. אבל עכשיו, איך יוכל לעשות זאת?

בעוד רבי זושא בוכה ומתוודה מעבר למחיצה, החלו הדמעות לזלוג גם מעיניו של בעל הבית. מעשיו הרעים צפו ועלו לנגד עיניו ורגשות חרטה עמוקים הציפו אותו. בכיו גבר והלך, בכי קורע לב של בעל תשובה אמיתי.

לא ארכו הדקות והשניים ישבו ביחד, בכו ביחד, התחרטו ביחד. וכשעלה הבוקר, יצאו שניהם אל הנהר, שברו את הקרח וטבלו במים הקפואים. רבי זושא נתן למארחו דרך תשובה ויצא להמשך דרכו, לגאול ניצוצות נוספים, להחזיר יהודים תועים נוספים לכור מחצבתם. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

ב-ד` שבט חל יום ההלולא של רבי משה ליב מסאסוב זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בעיר ברודי, לאביו רבי יעקב, בשנת תק"ה.

היה תלמידו המובהק של רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג ובמשך ובמשך שלש עשרה שנה לא זזה ידו מתוך ידו. זמן מה ישב באפטה ומשעבר לסאסוב הפך את העיר למרכז חסידי גדול אליה נהרו אלפי מעריצים ובתוכם תלמידיו הגדולים: היהודי מפשיסחה, רבי צבי הירש מזידטשוב, רבי מנחם מנדל מקוסוב, ואחרים.

את מקומו ירש בנו יחידו רבי יקותיאל שמלקה, שהיה אז בן שבע בשעת פטירת אביו.

רבי משה ליב נסתלק לגנזי מרומים בשנת תקס"ז והוא בן ששים ושתים שנה.

היה זה בתקופת בחרותו של רבי משה ליב. קשה היה להורים להיפרד מבנם הצעיר, אבל על אף הצער, לא היססו לתת את ברכתם לנסיעה. האב, שנמנה על נכבדי עירו, ברוד, הכיר יפה את צו המשנה: "הווי גולה למקום תורה", וידע שזו הדרך שבאמצעותה יגיע בנו למעלות האמיתיות של התורה.

כך הגיע משה לייב הצעיר לניקלשבורג, לישיבתו הנודעת של הצדיק רבי שמעלקה. עד מהרה נעשה הנער לאחת הדמויות הבולטות בישיבה. ימיו עברו עליו מתוך שקידה עצומה על התורה. ראשון היה בא לבית המדרש ואחרון עזב אותו. עם זאת, לילותיו היו אפופי מסתורין.

הכול ידעו כי משה לייב מסיים את תלמודו בשעת לילה מאוחרת, אך מה מעשיו אחר שעות הלימוד – זאת לא ידע איש. פעמים אחדות, כשניסה מישהו לקבוע עמו דבר מה לשעת לילה מאוחרת, היה נתקל בסירוב חמקני. כשניסו לאתרו באכסנייתו – לא מצאוהו שם.

הדבר נשאר כתעלומה.

בפאתי ניקלשבורג, באחת הסימטאות הצדדיות, שכן בית רחב ידיים, מבודד מסביבתו. ביום היתה בו תכונה מעטה, אך בלילה התמלא הבית חיים תוססים מאוד. המקום שימש מעין מועדון לצעירים. הללו היו נאספים בו מידי לילה ומתהוללים יחדיו עד השעות הקטנות. משקאות חריפים נשפכו שם כמים וגם שאר מרעין בישין לא חסרו שם.

ערב אחד, כשיצא אחד הבחורים מן המועדון, הבחין בצעיר שהסתובב אנה ואנה, כמחפש דבר מה. הצעיר היה יפה תואר וגבה קומה. "איפה אפשר לשתות כאן משהו ולחמם קצת את הלב?", שאל הצעיר. הבחור הניח יד חברותית על כתף הזר והזמינו פנימה. מאותו ערב היה הצעיר לאחד מבאי שעריו הקבועים של המועדון.

החברים הוותיקים לא הרבו לחקור את הצעיר המסתורי לזהותו. הם לא היו זקוקים לכך כדי ליהנות מחברתו. התמצו בו כמעט כל שאיפותיו של בחור צעיר. גם יופי, גם תבונה, ובעיקר קסם אישי. ועוד דבר, הוא ידע לרקוד להפליא. מפעם לפעם היו כמה מהחברים שולפים כלי נגינה, והצעיר הטרי היה יוצא בריקוד סוער, שכל תנועה שלו היתה מדוייקת ומחושבת. אט אט נכנס הצעיר למרכז החבורה. הבחורים התלהבו כל כך מאישיותו, עד שלא הבחינו כי מאז הגעתו, נשתנה אופיו של המקום.

מעשי ההוללות והחטא, שאיפיינו בעבר את המועדון, התחלפו כעת בישיבה בצוותא מתוך שיחה נעימה, אם כי משולבת בדברי הלצה והחלפת חוויות. את מקום השתייה והשיכרות, תפסו עתה – השמחה והריקודים. האווירה הכללית נעשתה רצינית ובוגרת יותר. מפעם לפעם התנהלו שם שיחות רציניות ומעמיקות, על החיים ועל משמעות היהדות.

חלפו שנים רבות, הבחור משה לייב סיים מכבר את לימודיו בניקלשבורג, וכבר נהפך ל"רבי משה לייב" (שאחר כך קבע את מגוריו בסאסוב). לכל מקום שאליו הגיע, נהרו המונים כדי להקביל את פניו ולשהות במחיצתו.

יום אחד הגיעה בשורה לברוד: רבי משה לייב, יליד העיר, עתיד לשבות בה בקרוב. ורבי משה לייב אכן הגיע. תושבי ברוד הצטופפו סביב שולחן השבת שערך הצדיק. הכול היו מרותקים לתנועותיו. ידוע היה בריקודיו הנפלאים לכבוד השבת, והכול ביקשו לחזות במו עיניהם בריקודי הקודש.

ואכן, במהלך הסעודה, כשגברה התלהבותו, קם ממקומו והחל לרקד לכבוד שבת המלכה. הריקודים היו כה נפלאים, עד שעיני כול היו נעוצות בכל תזוזת יד או רגל של הרבי.

בתוך הקהל ניצב אחד מיהודי העיר, שאף כי היה מדקדק בקלה כבחמורה, אולם בצעירותו – לא היה כזה. אז היה צעיר פורק עול, רחוק מיראת שמים וממנהגי חסידים. מחשבותיו של היהודי התרוצצו במוחו בתדהמה מהולה בחוסר אמון: "הייתכן כי הוא זה? הלוא זוכר אני בבירור את הריקודים, שם, במועדון בניקלשבורג. הריקודים כעת הם אותם ריקודים ממש!".

רוחו של האיש סערה. הוא לא העז להעלות את מחשבותיו לפני איש, אך החל לברר את קורות חייו של הצדיק. ואז חשדו התאמת. נאמר לו, כי בשנים אלה ואלה שהה הרבי בניקלשבורג…

ראשו היה סחרחר, "האם אפשר להעלות על הדעת, שהצדיק המרקד כעת לפני הקהל, הוא אותו עלם מרשים שהיה לב החבורה במועדון בניקלשבורג?!".

השבת יצאה והיהודי הנסער ביקש להתקבל אצל רבי משה לייב. פיק בירכיים אחז בו בכניסתו לחדר הרבי. אבל הוא היה איתן בדעתו לברר את העניין עד תום. אחרי בקשת סליחה, שאל ישירות, אם הרבי אינו הצעיר ההוא מן המועדון.

פניו של הצדיק האירו משביעות רצון, למשמע השאלה. עיניו הביטו ביהודי בחיבה רבה: "שמע נא, יקירי", אמר הרבי, "ברגע זה הורדת אבן כבדה מלבי. אמנם כן, אני הייתי הצעיר הזר שפקד את מועדונכם. שנים רבות אחר כך הייתי נתון בלבטים קשים, אם שווה הייתה ההשקעה הרבה שהשקעתי באותם הלילות במועדון. תהיתי אם התוצאות מצדיקות את ההקרבה הרבה שהקרבתי באותן שעות. ואולם כעת, יודע אני בירור, כי מאמציי היו כדאיים. אלמלא הייתי שם, אתה לא היית כאן". אני חש כעת שיתקיים בי הפסוק: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". (מתוך הקלטת שמעו ותחי נפשכם)

ב-ערב ראש חודש שבט חל יום ההלולא של הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד לאביו רבי בנימין אב"ד הורודנא, ב-י` כסלו שנת תקע"ז. כבר משחר ילדותו ניכרה בו חריפותו הרבה ושקדנותו המופלאה.

עלה לירושלים בשנת תקל"ז ובמסגרת מלחמתו עם המיסיון, הקים את בית היתומים דיסקין.

בשנת תרנ"ז הקים את ישיבת "אהל משה" והושיב בה עשרה למדנים מופלגים בתורה וביראת שמים.

היה ידוע כלוחם נלהב נגד המשכילים, ועמד בפרץ נגד אלה שרצו להכניס רוח זרה לתוך תלמודי התורה שבעיה"ק ירושלים.

נסתלק לגנזי מרומים בשנת תרנ"ח והוא בן שמונים ואחד שנה.

באחד הימים, עודנו ילד בן חמש, חלה במחלה קשה. רבי בנימין הזעיק אז את בני עדתו ובקש: "התפללו נא! התפללו בעד גאון הדור, כי הנה נוטה הוא למות". כך קרא אליהם בקול מר.

"מיהו הגאון החולה?" בקשו האנשים לדעת ותלו ברבם עינים שואלות.

"בני הקטן חולה", נאנח רבי בנימין. "הלא תדעו כי יהיה בעזרת ה` לגאון הדור הבא".

וכל הקהל בהורודנא נתאסף להפיל תחנונים ולבקש רחמים בעד הילד, ומשמים רחמו והוא קם מחליו.

רבי יהושע ליב אהב לספר כיצד בעודו ילד, שמר תמיד את דרכי אביו ובחן את פסקי ההלכה שלו. כאשר נפלה שאלה בתבשיל מתבשילי הבית, ורבי בנימין פסק להיתר, היה נוהג לומר לאשתו הרבנית, כי דבר מאכל שהיתה בו שאלה, תאכילו לילדים.

חלשה דעתו של הילד יהושע ליב לשמע הדברים, והוא קפץ ושאל כנעלב: "וכי מהו ההבדל בינך, אבא, וביני? אם מחמיר אתה לעצמך, מדוע תקל עלי?".

ויהושע ליב הקטן שמר את הדבר בלבו.

תמיד נהג לשבת בחדר החיצון שבבית, ולקבל את פני הבאים שבאו לשאול בדבר הלכה. פעמים קרה, שהשואלים לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם: רבי בנימין היה מפנה את הבאים אל "הבחור שבחדר הסמוך", והם היו חוזרים אל רבם וספק תוהים, ספק מתנצלים : "הן רק ילד קט נמצא שם?!". "כן, כן", היה עונה הרב, "אליו נתכונתי".

ואט אט זכו הבריות להכיר, כי אין הוא ילד ככל הילדים, וכי כחות טמירים טמונים בו.

באחד הימים פרצה דלקה בכפר הסמוך, ובתים רבים היו למאכולת אש. בית הכנסת אף הוא עלה בלהבות, וגיצי האש אחזו בארון הקודש ובספרי התורה.

האסון היה נורא. חיש מהר נשלח אחד מבני הכפר אל רבי בנימין, כשהוא נושא עמו גוילים חרוכים מספרי התורה. הלה בקש לדעת כיצד יש לנהוג ביריעות הספר אשר נצולו מן הלהבות.

יהושע ליב הקטן קיבל את הבא ושמע את שאלתו. כשכולו מלא זעזוע וחרדה הפנה אותו מיד אל החדר פנימה, שם ישב אביו הגאון.

והנה, עוד עומד האיש בפתח החדר, נתקלו עיניו של רבי בנימין בגוילים שהשתרבבו מבין זרועותיו והוא קרס תחתיו מתעלף.

בזה הרגע התחור לילד – יהושע ליב, מה בינו ובין אביו.

בביתו של האב הגדול הזה, שהיה מאור ישראל, גדל רבי יהושע ליב, ועל ברכיו ינק את שפע כחותיו הרוחניים ואת עוצמת קדושתו. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם").

1. ספר החינוך רצ"ו. 2. ב"ח או"ח ס"א. 3. ספר התניא פרק כ"ו. 4. פסחים נ"ג. 5.

6. 7. 8. מדרש רבה הובא ברש"י ותוספות בריש ערבי פסחים

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email