parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת וישלח

הוראה למעשה: האדם צריך להזהר מאוד שלא לגרום לחלול ה`.

"אין לעון חלול ה` כפרה עד יום המיתה" או "עד קיום מצות שילוח השעיר המשתלח". "היכי דמי חלול ה`? אמר רב: כגון אנא – אי שקילנא בשרא מטבח ולא יהיבנא דמי לאלתר" (אם אקח בשר מהקצב ולא אשלם מיד – יהיה זה חלול ה`) "כי כשאני מאחר לפרוע, אומר הטבח – שאני גוזלן והוא לומד ממני לזלזל בגזל".

המקור בפרשה: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש" (רש"י). פירושו זה של רש"י מעורר קושיה: מדוע היה צריך יעקב להטריח מלאכים ממש שילכו בשליחותו? וכי סתם אנשים אינם טובים דיים לשם כך? התירוץ לקושיה זו מיוסד על דברי הזהר הק`. מובא שם שיעקב נהג בחכמה גדולה באותה השעה שנפגש עם עשו. וזה לשון הזוהר: "רבי שמעון פתח: אמר, "טוב נקלה ועבד לו"… "טוב נקלה" – זה יעקב שהשפיל את רוחו לפני עשו, כדי שלאחר מכן יתקיים בו – "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים…" – במעשה זה הוא עשה ביתר חכמה ועורמה מכל מה שעשה מעולם – נגד עשו, ואילו הרגיש בזה עשו – היה הורג עצמו". ואולם, את הטעם הזה לא היו מבינים סתם אנשים שהיו הולכים בשליחותו של יעקב. הם היו עלולים לפרש את התנהגותו של יעקב – בתור ראיה לכך שהברכות שנתברך בהן מפי אביו יצחק – "הוה גביר לאחיך", לא מתקיימות בו. ומחשבה זו היתה מביאה אותם לידי מסקנה נוספת – שיעקב לא מקיים תורה ומצוות ועל כן הברכות לא מתקיימות בו, שהרי כך נאמר לעשו: "והיה כאשר תריד ("כשיעברו ישראל על התורה". רש"י) ופרקת עולו מעל צוארך", (והאמת כמובן היתה שיעקב קיים את כל התורה והמצוות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"). וכתוצאה מהפירוש המעוות הזה שהיה יכול להתפרש על ידי סתם אנשים, היה יכול להגרם גם חלול ה` גדול. ביקש איפוא יעקב למנוע את האפשרות להווצרות חלול ה` זה – ועל כן הוא הטריח מלאכים ממש שימלאו שליחותו, כי הם בודאי יראו ויבינו את כונתו הפנימית.

הוראה למעשה: החסדים ש-ה` ית` מרעיף על האדם צריכים לגרום לו – להיות שפל רוח ועניו.

"בכל חסד שהקב"ה עושה לאדם – צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד – דרועא ימינא וימינו תחבקני – שהוא בחינת קרבת אלקים ממש – ביתר שאת מלפנים, וכל הקרוב אל ה` – צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה".

המקור בפרשה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" – בזאת התנצל (יעקב) על יראתו מפני עשו, ולא די לו בהבטחתו – "והנה אנכי עמך" וגו` מפני היות קטן יעקב מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים – "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות" וכמאמר רז"ל: "שמא יגרום החטא" – שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן בזה לעומת זה – ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול – הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו".

הוראה למעשה: "המתפלל צריך לפרש ולבטא דבריו כראוי ואל לו לחשוב: "הקב"ה הרי בוחן לבות והוא ית` מבין כוונותי גם מבלי שאוציא במפורש את מלות התפילה מפי".

על האדם לזכור שתיבות התפילה המתהוות מהאותיות הקדושות – עולות למעלה ובוקעות רקיעים" ומשום כך צריך לפרשן ולבטאן כראוי. ובנושא זה מובא בזהר הק`: "וטחנו ברחיים" – מכאן, שמי שמוציא דברי תורה – צריך לטחון אותם בשיניים ולהוציא מילים שלימות. המילים שאינן מוצאות בשלימות – מבוזות ע"י האדם המוציאן מפיו, כי הן נאכלות בהלעטה – ועל כך נאמר: "הבשר עודנו בין שיניהם וגו`".

המקור בפרשה: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – "הצילני נא" – אם תאמר שכבר הצלת אותי מלבן, לכן אני מפרש – מאחי. ואם תאמר שגם הקרובים נקראים אחים – לכן פירש: מיד עשו. ואם תאמר: למה אני צריך להצלה – "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו`".

"ארבעת התנאים הנדרשים לקבלת התפילה, הינם: א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח וכדרך אומרו: "תחנונים ידבר רש". ב. שיבקש ממקור הרחמים. ג. זמן התפילה, כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך ה` עת רצון". ד. שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה כפירוש בלתי הגון – וכמעשה שהובא במדרש".

וזהו המעשה המובא במדרש: "אדם אחד היה מהלך בדרך, ומדוחק הדרך נתייגע ונתקלקלו קרסולי רגליו. אמר: הלואי שהיה לי חמור. עבר לידו איש אחד שעתה ילדה לו חמורתו עיר אחד, ואמר לו: קח והרכב עליך עיר זה. אמר אותו האיש שבקש חמור: הרי תפילתי נעשתה, אבל אנכי לא שאלתי כהוגן, כלומר לא פירשתי דברי – אם ארכב אני על החמור או שהחמור ירכב עלי". (מדרש אסתר רבה, פרשה ז`).

נושאים בפרשה

"ויבאו אל העיר בטח ויהרגו כל זכר"

ישנן כאן כמה וכמה קושיות. א) קושיית הרמב"ן וזה לשונו: "ורבים ישאלו איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי? עיי"ש, ב) בפירושו של רש"י מובא: "ואת בנותיכם נקח לנו, אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב, ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב וכו` וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים ואמרו: "את בנותיהם נקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם כדי לרצותן שיאותו להמול". לכאורה אינו מובן, מה זה נוגע כל כך איך שפיתו שכם וחמור את אנשיהם שימולו? ג) "במרמה", תרגם אונקלוס: "בחוכמתא". צריך להבין – איזה חכמה יש כאן? ד) לכאורה, יש כאן גניבת דעת: הרי שמעון ולוי בקשו משכם וחמור שהם ואנשיהם ימולו עצמם, ולאחר שהסכימו ונמולו – הרגו אותם על ידי המילה.

בכדי ליישב את כל הקושיות הללו נקדים ונביא את הגמרא דלהלן: אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה – ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".

וכך גם היה בענינם של שמעון ולוי: הם רצו להוכיח שכל אנשי עירו של שכם מסכימים עמו ושממנו יראו וכן יעשו, ולכן ענו להם: "בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר" וגו`. ואיך הם יוכלו להכריח את כל אנשי העיר שימולו בשביל הנאת איש אחד? אלא ודאי ששכם וחמור רמזו להם שגם הם יהנו מזה כי "בנותם נקח לנו לנשים" – כפי ראות עינינו. ועל – כן, לא די שאנשי העיר לא מיחו על מעשה שכם – (ומבואר ברמב"ם שבני נח מצווים על הדינים, ומכאן מובן שהם היו צריכים למחות ולדון אותו), אלא עוד זאת – שהסכימו להסתכן ולמול את עצמם על מנת שלא תילקח דינה מבית שכם, כי בכך הם חשבו שממילא יותרו להם שאר בנות ישראל, והן יהיו כהפקר.

ממעשה זה של אנשי שכם וחמור – נתברר לבני יעקב שכל בני העיר רשעים ולכן, בכדי לפרסם לכל העולם את גודל רשעותם – הם הרגו אותם.

באנשי שכם וחמור נתקיים איפוא הפסוק – "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" (משלי כט, כ"ג). ועל פי דברים אלה – מובן גם מה היתה טענת יעקב כנגד שמעון לוי וכיצד הם השיבו על טענה זו: טענת יעקב אע"ה היתה – "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". כלומר – יש במעשיכם משום גניבת דעת וחלול השם. על כך השיבו לו: "הכזונה יעשה את אחותנו" – "יעשה" לשון להבא – שלא על דינה לבד דברו, אלא על כלל בנות ישראל, כי על ידי זה הן יהיו כהפקר, וכמו שתירגם יונתן: "וכאיתא מטעיא נפקת ברא דלית לה תבוע יעביר אחתן אין לא עבידנא ית פתגמא הדין", עכ"ל, ומבואר שפירושו על להבא, (ועיין בפירוש הספורנו, בפ` ויגש על הפסוק – "אל תירא מרדה מצרימה", וזה לשונו: "כי אמנם אם היו יושבים פה – היו מתחתנים בכנענים ומתערבים עמהם" וכו`), ואת כל זאת ראו שמעון ולוי ברוח קדשם, ומסיבה זו – לא ענה להם יעקב שום דבר לאחר שהשיבו לו על טענתו, כי הרי הלכה פסוקה היא: "אם רואים בית דין שהעם פרוצים – דנים בין מיתה בין שאר דיני עונשין" – ואין לך פירצות גדולה מזו, ועל כך מסרו השבטים נפשם.

ניתן לומר שאת כח מסירות הנפש הזו לקחו השבטים מאברהם אבינו ע"ה, וכמו שמפרש רש"י: "בטוחים היו על אותו זקן – והוא אברהם אע"ה" וכפי שפירש"י בפ` לך לך: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם – להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם", כי הוא הי` הראשון שמסר נפשו על קידוש השם ולכן התפלל על בני בניו שילכו למלחמה זו במסירות נפש.

הליכות עולם לו

"קום עלה בית אל ושב שם" – "ושב שם" – "לפנות מחשבתך לדבקה בא-ל" (רמב"ן בפרשה).

"ישהה האדם שעה אחת, קודם שיקום להתפלל – כדי שיכוין לבו למקום" (שו"ע או"ח צ"ג) – "שיכוין לבו למקום – במקום שמתפלל" (שו"ע בעל – התניא).

"ושב שם" – "לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם ז"ל (ברכות ל` ע"ב): חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום" (רבינו עובדי` ספורנו) – כלומר, "שיטהרו מחשבתם מתענוגי העולם הזה ויתכוונו ברוממות הא-ל" (מעדני יו"ט בשם תלמידי רבנו יונה).

רזי התורה

"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים".

"בוא וראה, השכינה לא סרה מאהל לאה ומאהל רחל. אמר יעקב: יודע אני, שיש להן – שמירה מן הקב"ה. לפיכך מה עשה? וישם את השפחות ואת ילדיהם ראשונה. אמר: אם יכה עשו – יכה את אלו (את השפחות וילדיהן, ועל כן עלי להשאר על ידם בכדי להגן עליהם). אבל בנוגע לאלו (בני הגבירות) – איני מפחד בעדם, משום שהשכינה עמהם". (זהר הק`, פרשתנו דף קס"ח ע"ב). על פי זה צריך לפרש שהמילה "ראשונה" פירושה – ראשונה לסכנה, ועל – כן היה צריך להגן על בני השפחות שהיו נתונים בסכנה הראשונה – יותר מהאחרים. אבל על בני הגבירות לא היה צורך כל – כך להגן – כי השכינה בעצמה הגנה עליהם.

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי".

שאלה: למה כעס יעקב עליהם? הרי אנשי שכם היו חייבים הריגה – כמו שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט` הלכה יד) שבני נח מצווים על הדינים, ובשעה שראו ששכם גזל את דינה היו צריכים לדון אותו. תשובה: יעקב כעס על שבאו עליהם בערמה ולא על עצם מעשה הריגתם. וכך טען יעקב כנגדם: אם הייתם הורגים אותם בלא הערמה, כי אם בפרהסיא – הייתם מראים גבורתכם – ששני אנשים הרגו עיר אחת. אבל עתה שבאתם עליהם בערמה, יאמרו שחלשים אתם ואין לכם כח – ועל כן באתם עליהם בהיותם כואבים – ובכך עכרתם אותי" – "כי צלולה היתה החבית והערכתם אותה". על טענה זו של יעקב ענו השבטים: "הכזונה יעשה את אחותנו" – כלומר, אילו היינו הורגים אותם בלא הערמה – היינו גובים מהם את דין הגזל שבן נח נהרג עליו. אולם אנו רצינו לגבות מהם גם את חרפת הזנות – ועל כן גרמנו שבאבר שקלקלו – בו ילקו" (שפתי כהן – מגורי האר"י ז"ל).

שמעו ותחי נפשכם

ב-י"ט בכסלו חל יום ההלולא של רבי דוב בר – המגיד ממזריטש זצוק"ל.

מתולדותיו: נולד בלוקאטש בשנת תס"ד. כבר בימי ילדותו נשלח ע"י אביו ללמוד תורה בישיבה הגדולה של הגאון הנודע רבי יעקב יהושע בעל "פני יהושע" בלבוב.

כשנתגלה הבעש"ט הקדוש, התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק. אחר הסתלקות הבעש"ט נבחר המגיד כרצון רבו, לממלא מקומו. על תלמידיו נמנו גדולי תורה ורבנים ידועי שם, וביניהם: רבי שניאור זלמן מלאדי, האחים רבי שמואל שמלקה ורבי פנחס הורביץ, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נחום מטשרנובל, רבי מנחם מנדיל מויטבסק, האחים רבי זושא מהאניפולי ורבי אלימלך מליז`נסק, ורבים אחרים.

נסתלק בשנת תקל"ג והוא בן ששים ותשע שנה.

פעמים אין ספור הזדמן לר` מרדכי, ראש הקהילה היהודית של וילנא לחלוף על פני העיירה מעזריטש, מקום שבתו של מנהיג החסידות באותם ימים, הלוא הוא רבי בער, שכונה המגיד ממזריטש. אך מעולם לא נכנס לבקר אצל הרבי.

ר` מרדכי היה אישיות מכובדת בעירו. הוא ניחן בתבונה מדינית, בה השתמש כשייצג את קהילתו לפני שרים ורוזנים, וגם בלמדנות מופלגה ביושר אישי וביראת שמים גדולה. למרות שר` מרדכי לא נמנה על עדת החסידים, ניעור בו פעם אחת, צורך פנימי לבקר אצל המגיד. הוא רצה לפגוש את האיש שתלמידיו נודעו כגאונים גדולים וששמעו יצא בכל הסביבה.

כמו כולם, המתין ר` מרדכי בסבלנות עד שהגיע תורו להיכנס פנימה אל הקודש. באולם ההמתנה שררה אווירה של יראת רוממות, שהשפיעה גם עליו. כשנכנס לחדרו של המגיד ועיניהם נפגשו, נאחז חיל ורעדה ולא הצליח להוציא הגה מפיו.

המגיד הביט בו ואמר: "דע, כי לא חכמתו של רופא היא המביאה את הרפואה האמיתית, ואף לא תרופותיו. לכל רופא מתלווה מלאך, והוא זה שמרפא את החולה. ככל שהרופא גדול יותר, כן גם המלאך הוא גדול יותר ובעל כוח רב יותר, ואל הרופא הגדול ביותר מתלווה המלאך מיכאל בכבודו ובעצמו!".

המגיד סיים את דבריו, ור` מרדכי, שהמורא עדיין לא הירפה ממנו, יצא מן החדר כשהוא תוהה על משמעות דבריו של הרבי. הרי לא רופא הוא ולא בן רופא, ומדוע מצא המגיד לנכון להשמיע באוזניו דברים אלה.

חלפו ימים אחדים. ר` מרדכי המשיך במסעו, והחל לחוש ברע. חולשה עזה אחזה בו, והוא החליט להקדים את מועד שובו לביתו. רופא העיר הוזמן אליו ורשם כמה תרופות, אך המחלה רק החמירה.

מצבו של ר` מרדכי הידרדר והלך. בני העיר התפללו לשלומו והביאו אליו את טובי הרופאים, אך ללא הועיל. ר` מרדכי דעך מול העיניים, והרופאים כבר אמרו נואש.

יום אחד נודע, כי מלך פרוסיה עומד לבקר בעיר. אל המלך נלווה תמיד גם רופאו האישי, הד"ר גרדיה. שמו של הרופא יצא לתהילה בכל האזור, והכול ידעו כי הוא אחד מגגדולי הרופאים בעולם, ואולי הגדול מכולם. יודעי דבר סיפרו, כי הרופא הדגול הוא למעשה יהודי, בן למשפחה מתבוללת.

בני הקהילה הדואגים, שלא נרתעו משום מעשה שעשוי להביא מזור לראש הקהילה, פנו אל המלך וביקשו כי ייאות לשגר את רופאו האישי אל החולה. המלך נעתר לבקשתם והרופא המהולל בא לבקר את ר` מרדכי.

הרופא נכנס אל החדר, העיף מבט בפניו החיוורות של החולה, ששכב מחוסר הכרה, ואמר בתרעומת "כסבורים אתם כי מחיה מתים אני? האם קראתם לי לטפל בגווייה? בעוד שעות אחדות ישיב זה את נשמתו לבוראו". הוא הרים את תיקו ועמד לצאת מהבית.

נכבדי הקהילה ניסו לעכבו ולשוחח עמו, והרופא הסביר להם כי מצבו של החולה אנוש וכי אין בידי אדם להושיעו. בעודם מדברים הבחין לפתע אחד הנוכחים, כי אדמימות קלה עלתה על פני החולה. איזשהו סימן חיים נראה בו.

הרופא סב על עקביו, הוציא את כליו והחל לבדוק את החולה. ואכן, נסתמנה בו הטבה ברורה. הרופא רשם מירשם וביקש להביא אליו את התרופה, בעוד הוא מוסיף לעקוב אחר אחר מצבו של ר` מרדכי.

השליח יצא להביא את התרופה עדיין לא שב, אך מצבו של החולה השתפר מרגע לרגע. הצבע חזר לפניו, הוא החל להניע את אבריו, ולא חלפו דקות אחדות והוא פקח את עיניו. הרופא לא ידע את נפשו נוכח הפלא הגלוי.

עברה עוד דקה ור` מרדכי לחש בקול רפה: "הישאר נא עמדי עוד מעט קט". אט אט השתפר מצבו, כשהרופא לא מש ממיטתו. ואז סיפר החולה לרופא על דבריו הסתומים של המגיד ממזריטש, שעכשיו נוכח בהתממשותם.

הרופא היה נפעם. "תמיד חשתי", אמר, "כי מעבר לידיעותי ולתרופותי יש משהו נסתר שמסייע לרפואת החולה. חשבתי כי זו התרומה הפסיכולוגית של עצם ביקורי. עכשיו למדתי על המלאך המתלווה לרופא". הד"ר גרדיה החליט, כי בהזדמנות הראשונה יילך לבקר את המגיד ממזריטש.

הזדמנות כזאת נקרתה לו כעבור שבועות אחדים. הוא נכנס אל המגיד בהכנעה ואמר: "שלום עליך, איש צדיק וחכם". בינו ובין המגיד התפתחה שיחה עמוקה ומרתקת, ולבו היהודי של הרופא המתבולל ניעור.

המגיד היה, כידוע, חולה ונעזר בקביים להליכה. הוא הציע לרופא עיסקה: "אתה תרפא את גופי, ואני ארפא את נשמתך".

הרופא קיבל את ההצעה בשמחה. הוא נעשה בעל תשובה אמיתי. מחוץ לשעות עבודתו כרופא היה יושב מעוטר בטלית ובתפילין בבית מדרשו של המגיד והוגה בתורה יומם ולילה.

הוא נודע בצדקתו המופלגת וגם ביכולתו המופלאה לרפא חולים אנושים. ומה הפלא, הרי אל הרופא הגדול ביותר נלווה המלאך מיכאל בכבודו ובעצמו. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

ב-י"ז בכסלו חל יום ההלולא של הסבא מנובהרדוק – רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל.

מתולדותיו: הסבא ("דער אלטער"), כפי שנתכנה בפי המוני מעריציו, נולד בסביבות השנה תר"ח בעיירה הליטאית פלונגיאן. התבלט כבעל נפש גדולה. היה מבורך בכשרונות פלאיים, והצטיין נוסף לזה באמיצות רוח.

בשנת תרנ"ו, יסד רבי יוזל ישיבה גדולה בעיר נובהרדוק, ושם החל לרקום את שיטת המוסר הייחודית והחדשנית של נובהרדוק.

נסתלק בשנת תר"פ והוא בן שבעים ושתים שנה.

נטמן בעיר קיוב. בשנת תשכ"ג העלו את עצמותיו לארץ ישראל, ומנוחתו כבוד בהר המנוחות שבירושלים.

אמרו: מה שהיתה קוצק בחסידות, היתה נובהרדוק בעולם המוסר.

בכדי לשבור את מדת התאוה, התרגלו להסתייג ממאויי הגוף, מסתפקים בלחם צר, ישנים על ספסלים קשים, ונוטלים מן החיים את ההכרח המינימלי.

לשם שבירת הגאוה ועקירת יצר הכבוד וההתהדרות, היו מתלבשים בגדים קרועים ומטולאים, מזניחים את תספורת שערותיהם, מופיעים ברבים בצורה בזויה ומשפילים את עצמם עד לעפר.

לשם שבירת החמדה לממון ולרכוש פרטי, היו מפקירים את כל אשר להם, בבחינת "שלי שלך, ושלך שלך". כשהיו מזדמנים לידי בחור נובהרדוקאי מצרכים שימושיים, כגון חבילה מן הבית וכדומה, לרבות בגדים ולבנים, היה מחלקם מיד בין חביריו ולא משאיר לעצמו יותר מלאחרים. ויש אשר היה מוסר הכל לזולתו ואינו משאיר לנפשו מאומה.

כן היו משאילים איש לרעהו בגדים, מגבעות וחפצים שונים ומשתדלים לטשטש את בעלותם עליהם. היו מקרים שבחורים חלצו נעליהם מעל רגליהם, והשאילום לאחרים, כשהם נשארים יחפים. כמעט נעשה למנהג שכל מי שנזדמנה לו חליפה חדשה, לא לבשה תחילה בעצמו, אלא נותנה לשימוש ראשון לחברו, כדי לבטל את האנוכיות, את ההרגשה של רכוש פרטי. פעם ראה רבי יוזל שאחד התלמידים מהסס להשאיל לחבירו את חליפתו החדשה, שזה עתה קיבלה, ויגער בו בקול, כיצד יכול אדם להרגיש בעלות על חפץ ולהוציא מפיו את המלה "שלי".

מקום מרכזי וכמעט כללי תפשו התרגילים במדת האמיצות. רבי יוזל ראה את עיקר התורפה באדם בהתחשבותו עם הבריות ולכן מצא חוב הכרחי שיעקרו מהלב את החולשה הזאת והעמיד בראש התרגילים את התחבולות להתאזר ברוח אמיצה ובעזות דקדושה -"הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". לא כל הנובהרדוקאים בחרו בפעולות עזות, אבל היו מהם שעשו מעשים די מוזרים במטרה מכוונת להציג את עצמם ללעג בעיני הבריות ולחשל אגב כך את כוחותיהם. יש שהיו מתלבשים בצורה מגוחכת, יש שנכנסו לחנות של מצרכים מסוימים ובקשו למכור להם מצרך מסוג אחר, כגון: נעלים בחנות כובעים, מסמרים בבית מרקחת, וכדומה. יש שהיו מופיעים בקהל ומכריזים הכרזה לא לענין, ועוד מעשים דומים שיש בהם כדי להעלות גיחוך.

את התרגילים האלו לרכוש אמיצות, החשיב ר` יוזל ראשונה במעלה, באשר הם היו עוקרים מלב הצעירים את חולשת הנחיתות ומטביעים בהם מצח נחושה, אשר לא יתביישו ולא יחתו מפני כל. הודות לכך עמדו תלמידי נובהרדוק כסלע איתן בפני כל המלעיגים ולא נרתעו מלהביע את דעתם, בין כל קהל ועדה, יהיו מי שיהיו. יכולת לראות אחד מאנשיהם עומד בשוק העיר על דוכן גבוה וזועק לעבר הקהל – לעזוב חיי שעה ולעסוק בחיי עולם. יכולת למצוא תלמיד עולה על הבמה באספה של קומוניסטים ודורש בהתלהבות על אפסותם של חיי ההבל ומטיף לשוב לחיי רוח.

בחג הסוכות שנת תר"פ, נכבשה קיוב בידי קלגסיו של הצורר דניקין, שערכו פרעות וטבח ביהודי העיר, והימים שהיו מיועדים לזמן שמחתנו – נהפכו לתוגה.

שכנים רבים שהתגוררו בקירבת מעונו של רבי יוזל וישיבתו באו להסתתר בביתו בשמחת תורה, מתוך בטחון ואמונה שבזכותו לא יאונה להם כל רע. מן הרחוב הגיעו הדי יריות וזעקות מחרידות. דמם של האנשים בפנים קפא בעורקיהם מרוב פחד, אולם רבי יוזל לא התרגש מכל זה והורה לתלמידיו שיערכו את ה"הקפות" כדת וישישו בשמחת התורה כאילו לא אירע דבר. ואולם בכדי שלא להבהיל עוד יותר את האנשים הנפחדים, ציוה עליהם שיחלצו מנעליהם וירקדו בגרביים בלבד לרגליהם. ואף הוא עצמו יצא לרקוד עם ספר תורה בידו מתוך התלהבות רבה. הוא היה מנגן בדביקות עילאה את המלים "אם תחנה עלי מחנה וכו` בזאת אני בוטח" כשעיניו זולגות דמעות חמות. לאחר מכן, עמד לקדש על היין כמצות החג. ובאותו הרגע, חלפו הפורעים על פני הבית. קול השירה והריקודים הגיע לאזניהם, אך כנראה שהם בעצמם פחדו להיכנס פנימה, ועל כן ירו ברוביהם אל תוך הבית. כל הנוכחים השתטחו מיד על הריצפה מרוב אימה, זולת רבי יוזל, אשר לתדהמת כולם – הוסיף להחזיק בידו את כוס הקידוש מבלי לזוז ממקומו. ידו לא רעדה אפילו כדי ניע קל ומן הכוס המלא יין – לא נשפכה אפילו טיפה אחת. היה זה בשל אומץ לבו ובטחונו המופלא בחסד השי"ת. הוא היה אומר באותם הימים שלכל כדור יש "כתובת" משלו, והמאמין – לא יחוש ולא ידאג. (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

1. יומא פ"ו ע"א. 2. הרע"ב במס` יומא פרק ח`. 3. יומא פ"ו ע"א. 4. רש"י שם. 5. זהר בראשית קס"א ע"ב. 6. אגה"ק לבעל – התניא ושו"ע. 7. שם. 8. השל"ה הק` בשם הזהר. 9. אור החיים פר` ואתחנן. 10. יבמות צ, ב`.

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email