parasha
הרב עידו ובר

הרב עידו ובר

פרשת שמות

הוראה למעשה: האדם צריך לדעת כי אף שהיראה היא שורש לסור מרע והאהבה ל-ועשה טוב, אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל-ועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל – שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים… והנה, ה` נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך" . המקור בפרשה: "אל תקרב הלום של נעליך…" הנה, ב` דברים צוה אותו ה` יתברך בפסוק זה: אחד – שלא יקרב, והשני – שיחלוץ נעל רגלו.

במקום זה ציוה לו ה` יתברך מצות לא תעשה ומצות עשה. מצות ה-לא תעשה הינה – אל תקרב הלום, ואמרו רבותנו ז"ל: "כל מקום שנאמר "פן" ו"אל", אינו אלא – לא תעשה.

ומצות ה-עשה הינה – "של נעלך". ותמיד יקדים ה` – שמירה לעשיה, דכתיב: "ושמרתם ועשיתם" – לשמור ולעשות, "משמרתי" ו"מצותי".

הוראה למעשה: האדם צריך להקפיד – לשקוד על התורה ועבודת ה` מידי יום ביומו. עליו לדעת שכל רגע שהוא מבטל את הזמן מלמוד התורה, זהו – הפסד שלא יחזור וכמו שכתבו התוספות – שאם המלמד לימד טעות בלימוד, צריכים להעביר אותו מתפקידו, ולא בגלל שלימד את התלמידים – טעות, כי את זה אפשר לתקן וממילא עדיין זה לא נקרא "פסידא דלא הדר", (הפסד שלא יכול לחזור), אלא משום שבאותה השעה שלימד אותם טעות זו, הם התבטלו מלימודם, ולא ניתן להחזיר שעה זו, לעולם.

המקור בהפרשה: "כלו מעשיכם דבר יום ביומו מדוע לא כליתם חקכם".

נושאים בפרשה

"השלים הכתוב ספר בראשית, שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים – לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם, ואחרי שהשלים היצירה, התחיל לספר בענין הגלות הראשון ובגאולה ממנו. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם – ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם והם הם המרכבה ואז גאולים, ולכן נשלם הספר הזה דהשלימו ענין המשכן ובהיות עוד ה` מלא אותו תמיד (רמב"ן סוף חומש בראשית).

ועיין בספורנו (בראשית מ"א ג`) אשר כותב – כי גם הירידה למצרים היתה ירידה צורך עלי` – בכדי שהשכינה תשרה עליהם כמו על האבות, וזה לשונו: "אנכי הא-ל א-לקי אביך אל תירא מרדה מצרים, כי לגוי גדול אשימך שם, אם כן, הוא שאמרתי לאביך – "אל תרד מצרימה" אני הוא שאומר אליך – אל תירא מרדה מצרימה וזה – כי לגוי גדול אשימך שם, כי אמנם אם היו בנים יושבים פה, היו מתחתנים בכנענים ומתערבים עמהם, (כמו שאמרו אנשי שכם: "את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותנו נתן להם"), אבל במצרים לא יקרה זה, כי לא יוכלו המצריים לאכול את העברים לחם, וכאמרם ז"ל: "ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם".

יש לומר איפוא, שבשביל כך אנו מזכירים תמיד את יציאת מצרים משום שהן הגלות והן הגאולה – היו לטובת ישראל בכדי שתשרה עליהם השכינה, כמו ששרתה על האבות.

הליכות עולם לו

הוראה למעשה: האדם מצווה לחנך את ילדיו בדרך התורה והמצוה. החכם מכל האדם ביטא הוראה זו כך: "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" העיקר והיסוד הגדול הוא גידול הבנים. התורה אמרה: "ולמדתם את בניכם" כי זו התכלית של פריה ורביה – להיות לו בנים ובני בנים עד עולם עוסקים בתורה ובמצוות. ידוע – כי "אדם פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו". על-כן, צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר, כמו שאמרו רז"ל: "תינוק היודע לדבר – אביו מלמדו – "תורה ציווה לנו משה", "שמע ישראל", ועל זה אמר הפסוק: "חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה…".

ותמיד תהיה התפילה שגורה בפי האב והאם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות, ויתכוונו מאד על זה בשעה שיגיעו למילים – "ונהיה אנחנו וצאצאינו…" הנמצאות בברכת התורה, וכן שיאמרו ברכת "אהבה רבה" ויגיעו למילים – "אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בליבנו…" יחשבו גם כן על זרעם וזרע זרעם עד עולם. כמו כן כשיאמרו: "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" (יכוונו את אותה הכונה) ובכל המקומות האלה (בתפילה) יעשו תפילתם קבע בכל לבבם ובכל נפשם.

מובא בילקוט על הפסוק "בטח בה`" וגו` המעשה הבא:

"תנא דבי אליהו, מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר. היו לו עשרה בנים ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולא לידי דבר מכוער. אמרו: לא יצאה אותה שנה שלמה עד שבא עזרא הסופר והקב"ה העלה על ידו את ישראל מבבל ובתוכם היה אותו הכהן. לא נכנס אותו הכהן לעולמו (היינו שלא נפטר מהעולם) לפני שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו עד חמישים שנה. ועליו הכתוב אומר: "בטח בה` ועשה טוב" (השל"ה הקדוש שער האותיות אות ד`).

בענין כיבוד אב ואם מובאים בזוהר הקדוש הדברים הבאים:

"בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד אב, היינו כמו שאתה אומר – "כבד את אביך ואת אמך", והעמידוהו – שיכבד במאכל ובמשתה ובכל. זהו מה שמחויב בחייו. אחר שמת, אם תאמר שפטור מכבוד, אינו כן, כי אף על פי שמת – הוא עוד מחויב בכבודו יותר, שכתוב, "כבד את אביך", גם לאחר מותו. ואם אותו הבן הולך בדרך מעקשים, ודאי שמבזה את אביו, ודאי שעושה לו בזיון. ואם אותו הבן הולך בדרך הישר ומתקן מעשיו, ודאי שזה מכבד את אביו, מכבד אותו בעולם הזה בין אנשים, ומכבדו בעולם הבא אצל הקב"ה. והקב"ה מרחם עליו ומושיבו בכסא כבודו. ודאי בן יכבד.

כמו ר` אלעזר, שהוא כיבד את אביו בעולם הזה, ובעולם ההוא עתה הגדיל שבחו של רבי שמעון בשני העולמות, בעולם הזה, ובעולם הבא עוד יותר מבחייו – שזכה לבנים קדושים ולגזעים קדושים. אשריהם הצדיקים הזוכים לבנים קדושים ולגזעים קדושים, עליהם נקרא הכתוב, "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה`". אמן. (זהר הק`)

המקור בפרשה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" – "זהו שכתוב: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר".

בנוהג שבעולם, אדם שאומר לו חבירו: פלוני הכה את בנך – יורד עמו עד חייו (כלומר הוא מחזיר לזה שהכה את בנו – כגמולו). ומה תלמוד לומר – "חושך שבטו שונא בנו"? ללמדך – שכל המונע בנו מן המרדעת – סופו שבא לתרבות רעה ושונאהו"…

וכל המייסר את בנו – מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר: "יסר בנך ויניחך" וגו` ואומר: "יסר בנך כי יש תקוה". ומוסיף עליו אהבה, שנאמר: "יסר בנך וינחך", ואומר: "יסר בנך כי יש תקוה" ומוסיף עליו אהבה שנאמר: "ואוהבו שוחרו מוסר" היינו לפי ששחרו מוסר – לכך אהבו"…

ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ולמדם דרכיו – שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו`". – השוון כולם ליעקב – שכולם צדיקים כיוצא בו היו, ואוהבו – שוחר מוסר". (מדרש רבה שמות).

"הרוצה לקיים מצות נטילת ידים (לסעודה) לדברי הכל, צריך לשפוך על כל יד ב` פעמים לעולם אף ששפך רביעית ויותר (ראב"ד רשב"א). ואחר ששפך ב` פעמים על יד זו וב` פעמים על יד זו, מצות חכמים לשפשפם יפה זו בזו לטהרה יתירה. ולפי ששפשוף זה הוא מכלל מצות נטילת ידים, לכך יברך ברכת על נטילת ידים קודם שפשוף זה כדי שתהי` הברכה כמו עובר לעשיית המצוה כשאר ברכת המצות. (סידור הרב בעל התניא).

יזהר ששפשוף והניגוב לא יהי` באמצע הברכה שע"ז נאמר אם תלכו עמי קרי (ראה בט"ז או"ח קצ"א).

הטעם לתקנת נטילת ידים לסעודה – הוא מפני סרך תרומה (מס` חולין דף ק"ו ע"א) כלומר, בכדי שלא יבואו לאכול תרומה בלי נטילת ידים.

רזי התורה

ימי השובבים השמות וארא בא בשלח יתרו משפטים

"ימי השובבים – ועוז הדרם נאמנו מאד, ומרבית העם נגשים אל ה` לשוב מחלאת נעורים אשר פגמו באות קודש" (מוסר מספר "חוק לישראל").

"ולפי שפגם הברית בהוצאת זרע לבטלה ואין צורך לומר בעריות, או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים דברי סופרים מדברי תורה) – פוגם במוח, לכן תקנתו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו: "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב` דפים. לשנות פרק א`, ישנה ב` פרקים" וכו`, והיינו כמשל החבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל, וככה הוא בחבל נחלתו וכו` וזהו שאומר הכתוב: "בחסד ואמת יכופר עון וכו`" ואין אמת אלא תורה וכו`, ועון בית עלי – בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים כדאיתא בפ"ק דר"ה" (אגרת התשובה פרק ט` בספר תניא קדישא).

שמעו ותחי נפשכם

אל רבי שניאור זלמן מליאדי (שנסתלק בכ"ד בטבת תקע"ג) נכנס יהודי כפרי ושפך לפניו את ליבו.

"רבי", סיפר האיש בקול בוכים, "יהודי כפרי אני, וכל פרנסתי על מלון קטן שאני חוכר מאת פריץ אחד. לאחרונה נתמעטו האורחים ונצטמצמה ההכנסה. אין בידי לשלם את דמי השכירות, והפריץ בעל המלון מאיים לגרשני. מה יהיה איפוא על ילדיי ועל רעייתי"? פרץ היהודי בבכי מר כשעיניו זולגות דמעות.

היהודי ממשיך ומספר, שלפריץ יש יועץ אישי יהודי, ושמו משה. הפריץ אינו עושה אפילו צעד אחד בלעדיו. בטוח הוא המלונאי, שאם ימליץ אותו משה עלי לפני הפריץ, ודאי יתרצה לו ולא יממש את איומו. הוא מבקש איפוא מהרבי, המפורסם בכל הסביבה ואשר השפעתו רבה גם על אלה שאינם מחסידיו, שיכתוב מכתב לאותו יועץ יהודי ויבקש ממנו לדבר עליו טובות באוזני הפריץ.

הרבי שמע את הבקשה ובו במקום ישב וכתב מכתב בקשה לר` משה, שימליץ טוב בפני הפריץ וכו`. המכתב נמסר למלונאי שמצב רוחו התהפך והיה עתה המאושר באדם. מרוב התרגשות לא שת ליבו לראות מה כתוב במכתב ולמי הוא מיועד.

לא חלף יום אחד והאיש שב לביתו של הרבי בפנים חמוצות וביקש להתקבל אצלו בשנית. "הן רק אתמול היית אצל אבי", אמר לו בפליאה בנו של הצדיק, "ומדוע תרצה להכנס שוב"?

סיפר היהודי: טרם צאתו את העיר אתמול פתח את המכתב, והנה: שוד ושבר! המכתב לא נכתב עבור האיש משה, יועצו של הפריץ, אלא עבור יהודי אחר, שגם שמו משה, אותו הוא אינו מכיר כלל. מבקש הוא להעמיד את הצדיק על טעותו ולבקשו שיתקן את מכתבו ויפנה אותו אל האיש הנכון.

"אין דרכו של אבי לטעות", השיב בנו של הרבי בהחלטיות. אני מייעץ לך שלא תאבד זמן. סע מיד ומסור את המכתב לתעודתו, ובטוח אני שתצליח בדרכך".

היהודי הכפרי, למרות שלא הבין עדיין מה לו ולאותו משה בלתי מוכר, שמע לדבריו ומיהר לנסוע אליו.

ר` משה, שקרא את המכתב מהצדיק, נתמלא תמיהה. מעולם לא ראה את הפריץ עליו מדובר ואת היהודי הנתון בצרה איננו מכיר גם כן. הן הוא עצמו, בעל בית מלון אף הוא לאחר שקרא את המכתב ולא ידע כיצד יוכל למלא את השליחות הכתובה בו, ביקש מנושא המכתב להתארח במלונו באותו לילה, ונראה מה יולד יום.

בשעת לילה מאוחרת נשמעו נקישות על שער בית המלון. בעל בית המלון, ר` משה, קם ממיטתו ופנה לבדוק מי הוא הבא בשעה זו. גם המלונאי המסכן התעורר משנתו והסתכל החוצה מבעד לחלון. לתדהמתו זיהה באורח הבא את הפריץ שלו, בעל המלון שלו, האיש שלחסדיו הוא נתון כעת. בטרם יצא ר` משה לפתוח את השער מיהר אליו אורחו וגילה את אוזנו מיהו הבא.

צירוף המקרים ריגש את ר` משה. לפתע החל להבין את מטרת מכתבו של הרבי אליו. הוא ציווה על היהודי שלעת עתה לא ייצא מחדרו והוא ינסה בינתיים לעזור לו.

הפריץ נכנס למלון ובעליו הגיש לו מכל טוב. ערך לפניו שולחן עמוס מטעמים, וגם בקבוקי יין לא חסך, אחר נפנה אל סוסיו האבירים והניח לפניהם מספוא טוב. הוא הסיק את האח בחדר צדדי והציע לפריץ מיטה נוחה לשינה.

עם בוקר ביקש הפריץ לעזוב את המקום ושאל לתשלום המגיע. "אין לי חשבון עם כבודו", משיב לו ר` משה, "ולא אקח ממנו ולו גם פרוטה אחת".

"מה זה תדבר", תמה הפריץ. "והלא הגשת לי ארוחה, טרחת עבורי והוצאת הוצאות מרובות".

"אודה על האמת" שח לו ר` משה "לא אכחד ממך דבר. אח יש לי, וכמוני מתפרנס הוא מבית מלון שהשכיר לו אדוני הפריץ רב החסד. עכשיו, כשהזדמן לי שיתארח כבודו אצלי, לא אבקש ממנו דבר, כי אם שיקרב את אחי וייטיב לו כל הימים".

"ומה שם אחיך", שאל הפריץ. כששמע את שמו נזכר מייד. "והרי זהו היהודי שביקשתי להוציא את המלון מרשותו ולהעבירו לידי גיסו של מושקה שלי".

"אמת ונכון", ענה ר` משה. "ודע, אדוני כי אין באחי האשם. הלוא מדי שנה בשנה הוא פורע את חובו ומדייק בתשלומיו. השנה היתה פרנסתו כה גרועה, עד שלא מצא כדי תשלום. איש כשר וישר הוא אחי, ובודאי ישיב את חובותיו כשיוטב מצבו".

"זה זמן רב שלא ראיתי את אחיך", אמר הפריץ. "היכן הוא לאחרונה".

"הנה הוא נמצא אצלי", אמר ר` משה בהתרגשות. ומיד מיהר בעל המלון לצרף אליהם את היהודי הכפרי.

"רואה אני", פנה הפריץ אל החוכר שלו, "כי אחיך בעל לב טוב הוא. ודאי גם טבעך אינו שונה משלו. בזכות אחיך אשנה את דעתי".

בו במקום כתב חוזה שכירות לחמש שנים, בו הוא גם מבטיח לספק לחוכר יינות ומספוא לתקופה הקרובה עד כי ירווח מצבו.

תוך כדי כך סיפר, כמשיח לפי תומו, שהוא עצמו כלל לא עלה על דעתו לגרש את שוכר המלון. יועצו משה (זה שהמלונאי רצה שהרבי יכתוב לו מכתב…) הוא שהסיתו לכך, כי היה בדעתו להשיג מלון זה עבור אחד מקרוביו.

(סיפור ב`)

אחרי שנים של עמל ומאמץ כביר, נתרופפה בריאותו בצורה מדאיגה, כתוצאה מיגיעתו העל אנושית, עד שהרגיש צורך הכרחי לשנות את סדר חייו. כשהתקרב לגיל הששים, גיל הזקנה, החליט רבי אליהו אליעזר להעביר את מרבית עניני גייטסהד לידים אחרות.

באותו פרק הציע לו רבי יוסף שלמה כהנמן, גאב"ד פוניבז`, לעלות ארצה ולכהן משגיח רוחני בישיבה שלו בבני ברק, שנתהווה בה חלל ריק עם פטירתו של המשגיח הקודם רבי אבא גרוסברד. ההצעה קסמה לו. הוא הסכים לקבל עליו את המשרה, ובחודש אלול תש"ז עלה פעם ראשונה לארץ ישראל, ביחד עם רעיתו הרבנית בלומא, אך עוד לא הבשילו התנאים שישתקע כאן. האברכים בגייטסהד התחננו שיחזור אליהם וכן עשה. אחרי זמן כשדיברו מחדש בענין העליה לארץ, ותרב התסיסה ב"כולל", הודיע רבי אליהו אליעזר באחת השבתות כשהשמיע שיחתו בהיכל בית המדרש, שלא יסע כעת, מאחר שראה בחלום את מוהרש"ז מלאדי בעל ה"תניא" ואמר לו "מקומך אל תנח". עם זאת לא הפסיק את הקשרים שהתחיל לרקום עם תלמידי פוניבז` ושיגר אליהם מכתבים ושיחות מוסריות. רק בשנת תש"ט, אחרי שעלתה בידו להבטיח שיוכל להמשיך באופן חלקי גם את השפעתו הרוחנית באנגליה, הסכים לעלות ארצה ונכנס לתפקידו בישיבת פוניבז`.

פעם התאוננה אשה אחת לפני רבי אליהו אליעזר דסלר, משפיע רוחני דישיבת פוניבז`, שהיא גלמודה אחרי שכל בני משפחתה נכחדו בשואה. בתוך דבריה הפליטה, כי יתכן ויש לה קרוב רחוק בעיירה נידחה באנגליה. והנה כשביקר אחר כך הרב דסלר באנגליה, (היה נוהג לנסוע מדי שנה לביקור באנגליה לעמוד מקרוב על המצב הרוחני במוסדות שחינך), לא נמנע מלנסוע מרחק של שתים עשרה שעות, בכדי לחפש את אותו קרוב ולקשור את הקשרים בינו ובין קרובתו הגלמודה בארץ ישראל.

הרב דסלר היה נענה לכל שואל, קטן כגדול, הן בנושאים גשמיים והן רוחניים, והיה מרכז את כל מוחו הגאוני בכדי למצוא תשובה או עצה הוגנת לפי תכונת השואל וצרכיו.

(סיפור ג`)

ביום ראשון, סר אדמו"ר לבקר בבית רבה של נירנברג הרב הגאון אברהם יצחק קליין.

בהיותם בדרך הגיחה חבורת צעירים היטלריסטים מבית קפה, מיד התנפלו על ה"רבינר" כשהם מכים ובועטים בו בחוזקה. המלוה, הר"ר משה יעקב פרנקל, איש צעיר במיטב שנותיו וגברתן, לא נשאר עומד מנגד, מיד סוכך על הרבי בגופו ובחרוף נפש החל מפליא מכותיו בבני החבורה עד שנסוגו אחורה.

שוטרים גרמנים שהגיעו למקום וגבו עדות שקר מן ה"היטלר יוגנד" הרשיעו את רמ"י פרנקל וכלאו אותו לאלתר בבית הסוהר באשמת תקיפה נסיון להריגה, והפרעת הסדר הציבורי… כך מושלך היה בבור כלא כל השבוע.

כשנסע סבא האדמו"ר רבי משה מלעלוב לארץ ישראל, התעכבה הספינה בגלץ, עיר החוץ הרומנית. שם חיכתה למשב רוח מתאים שיכוון אותה לאיסטנבול, היא קושטא בירת טורקיה. היה זה במוצאי שבת קודש. ומשמשו של הרבי, ר` מנדיל שמו, ירד העירה להכין אספקת מזון ומצרכים למשך תקופת הנסיעה. לפתע הודיע קרבניט הספינה כי החלה לנשוב רוח מצויינת ותיכף נפליג, הרבי ר` משה`לי התחנן לפני הקרבניט לחכות לשובו של משמשו, אך משזה לא שב כעבור שעות מספר, ציוה רב החובל על פיקודיו להרים עוגן ולצאת לדרך".

ליל שבת בנירנברג, בבית הכנסת המקומי מצטופפים תושבי המקום, יהודים שומרי תורה ומצות, עיניהם נשואות אל דמותו של הרבי`ן הצעיר לבוש השיראין שפיאותיו השתיים בגווני הזהב משתלשלות עד כתפיו, עומד בראש השלחן, לאחר שניאות לבקשתם להסב במחיצתו ב"שולחן" של ליל שבת.

תחילה זימר הרבי בנעימה מתוקה ושובה לבבות "שלום עליכם" ו"אשת חיל".

אלא שלפני שעמד לקדש על היין, פתח וסיפר להם סיפור מעשה מסבו, והוא ממשיך: "הספינה הפליגה לדרכה בלי המשמש, ושטה ששה ימים בים הגדול. סבא, הרבי ר` משה`לי הקיף עצמו בחומת שתיקה ומפעם לפעם רק פלט מפיו אנחה מרה.

בליל שבת קדש אירע הפלא. רבי ר` משה`לי סיים את תפילתו ועמד לקדש על היין, מזג לעצמו את כוס הקידוש, קבלו מידי בנו ועמד כך, כשעיניו עצומות שלש שעות רצופות.

לא אקדש על היין לפני שמנדיל יהיה פה! אמר לבסוף.

אותו רגע קמה רוח סערה שטלטלה את גלי הים לשעה קלה, ומיד שככה, בדלת התא נשמעו דפיקות חזקות. כשנפתחה הדלת נתגלה המשמש ר` מנדיל נופל מתעלף.

בסוף ימיו גילה, כי אותם ששה ימים שבוי היה בידי "החיצונים" ולא ידע להיכן ישאוהו רגליו. בליל שבת כלו כוחותיו וכשהוא נשען על קיר שמע "אותם" את החיצונים מסתודדים ביניהם: מה לעשות והזקן מרעיש עולמות, מוכרחים להחזירו באותו רגע חש כאילו היה פורח באויר ומיד צנח בחבטה עזה בתוככי הספינה, הרבי הציל אותו מידיהם!". כילה הרב את סיפורו המרעיש ואמר בפני להבה: וגם אני אומר, לא אקדש על היין טרם יבוא לפה ר` משה יעקב פרנקל!

חרדת אלקים נפלה בבית המדרש, אנשים הבינו שנוכחים הם בהתגלותו של צדיק בלתי נודע, כוכב חדש דרך בשמי החסידות, המתינו בדממה לראות כיצד יפול דבר.

והנס שב והתרחש. לא ארכה השעה ואל היכל בית המדרש נכנס ר` משה יעקב, עדיין רועד בכל גופו מן החויה שעברה עליו ומיד סיפר: כל השבוע עצור הייתי בבית הכלא, לא ידעתי נפשי מרוב חרדה, התכוננתי לגרוע מכל. לפני שעה קצרה ניגש אלי קצין בכיר ואמר לי שיכול אני ללכת לחיים ולשלום, ללא כל חקירות ודרישות, האשמה מבוטלת כליל, ויהי לפלא.

,

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email